ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד
:
1. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים, תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנאשמת, היא הודתה בעובדות שבכתב האישום המתוקן והורשעה, בהתאם, בביצוע עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין הענישה.
מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודתה הנאשמת עולה, כי במועד הרלבנטי לכתב האישום היא התגוררה יחד עם בעלה, ארנסטו מנדוזה ז"ל (להלן: "המנוח"), ושתי בנות, מתוך שלושת ילדיהם, בדירה באילת.
בתאריך 07/09/10, סמוך לשעה 18:00, הגיעו הנאשמת, המנוח ושתי בנותיהם לדירת מגוריהם, לאחר שבילו באירוע משמח. הנאשמת והמנוח החלו להתווכח בדירה ובין היתר קילל המנוח את הנאשמת וסטר לה. הנאשמת ניגשה לחדר השינה, נטלה מן הארון אקדח, שהחזיקה ברישיון לצורכי עבודתה, הכניסה את המחסנית לאקדח ודרכה אותו, וחזרה לסלון, כאשר האקדח בידה. המנוח המשיך לקלל את הנאשמת והם התווכחו במשך מספר דקות בנוכחות אחת הבנות. בזמן זה, וכאשר הנאשמת עומדת בסמוך למנוח, היא ירתה לעבר המנוח ירייה אחת באמצעות האקדח שהחזיקה בידה, ירייה שפגעה בחזהו מצד שמאל.
כתוצאה מהירי, חדר הקליע לגופו של המנוח בשיפולי בית החזה, מצד שמאל מקדימה, הקליע חדר לקיבה, קרע קרע מלא את אב העורקים וחדר את רקמת השומן של דופן הבטן האחורית, מה שגרם לדימום נרחב. כתוצאה מפגיעות אלו נגרם מותו של המנוח.
2. לבקשת הסנגור המלומד, עו"ד תורג'מן, הוגש תסקיר על הנאשמת. מתסקיר זה עולה, כי הנאשמת, כבת 41 (ילידת 1970), נולדה בארגנטינה ושם נישאה למנוח בשנת 1988. היא אם לשלושה ילדים בני 15 עד 24 ועלתה ארצה עם בני משפחתה בשנת 2004. טרם מעצרה, הועסקה על ידי חברת אבטחה.
מהתסקיר עולה תמונה עגומה לגבי חיי הנאשמת. כבר מילדותה הוכתה על ידי הוריה, וכשנישאה, סבלה גם מנחת זרועו של המנוח. שירות המבחן העריך, כי כבר מילדותה למדה לפרש מכות כדרך להבעת אכפתיות, וכשהייתה חשופה לאלימות, נאחזה באמונה, כי הינה בעלת כוח סבל רב, תכונה אשר, לתפיסתה, אפשרה לה להתמודד עם כאב אינטנסיבי, פיזי ורגשי, גם בהמשך חייה.
הנאשמת גדלה, כאמור, בארגנטינה, סיימה 11 שנות לימוד ומאוחר יותר השלימה את השנה האחרונה ללימודיה. בגיל 15 פגשה את בעלה המנוח ובגיל 16 הרתה לו. לאחר לידת הבן הבכור, החל המנוח להשתמש בסמים, השתלב בעולם העברייני וניהל אורח חיים לא נורמטיבי, אם כי דאג לכל צרכיהם הפיזייים של בני המשפחה והביא כסף רב הביתה. בהמשך החל להשתמש בסמים קשים ובעיקר בקוקאין, והתמכרותו גרמה לשינויים באופיו. לדברי הנאשמת, לאורך חייהם המשותפים אמר לה המנוח תמיד מה לעשות, שלט בה באופן מוחלט, לא איפשר לה לצאת ללימודים ולהתפתח, קינא לה באופן אובססיבי והתעלל בה נפשית ופיזית באופן אינטנסיבי ביותר.
הנאשמת מסרה, כי שאיפתה הייתה שהמנוח, ייגמל מהתמכרותו לסמים, אולם יחד עם זאת, גם מסרה שהתרגלה לחיים לצידו, השלימה עם המצב, ולמרות כל הרע שבמנוח, לא רצתה להיפרד ממנו, אהבה אותו ואף ידעה, כי אם תעזוב אותו, ימצא אותה ולא יניח לה.
עוד מסרה הנאשמת, כי עם השנים גדלו ילדיה, והם היו למגינים שלה בפני המנוח. כך גם מסר הבן הבכור, איוון, בפני שירות המבחן (וגם בפנינו - להלן), כשסיפר, שנהג להתערב במריבות שבין הוריו, כדי להגן על אמו.
בשנת 2004, הצליחה הנאשמת לשכנע את בעלה המנוח לעלות ארצה, כאשר קיוותה שהמגורים בסביבה חדשה יעזרו לו להיגמל מהסמים, לפתוח דף חדש ולהפסיק את פעילותו העבריינית. ואכן, עם עלייתם ארצה, החל המנוח לעבוד בחדרנות, אך בהמשך הכיר מכורים לסמים ושב להשתמש בסמים. הנאשמת מסרה, כי התקפי הזעם של המנוח לא פסקו והתגברו התקפי הקנאה. בנוסף, החל גם להשתמש באלכוהול והפך אף לאלים יותר, בעיקר בסופי השבוע, אז היה משתמש גם ב-LSD. בשלב זה, הכל כבר היה גלוי בפני הילדים, ואף איוון תאר באופן דומה את מצבו של המנוח קודם מותו.
שירות המבחן נפגש, כאמור, עם הבן הבכור של הנאשמת והמנוח - איוון (בן 24), המתגורר עם בת זוג ותומך באחיותיו. הוא מסר לשירות המבחן, כי לאחר מות אביו היה בדכאון למשך כ-3 שבועות, ושירות המבחן הבחין באמביוולנטיות קשה אצלו, כאשר מחד, הוא חש כעס על אמו בשל הריגת אביו, אולם מאידך, היה עד לסבל שלה לאורך חייו. הוא תאר את התמכרותו של האב לסמים והשימוש לרעה באלכוהול ואף ציין, כי ההתעללות הנפשית באמו הייתה קשה אפילו יותר מהתעללות הפיזית.
איוון גם תאר את מצבן של אחיותיו: הבת השנייה (בת 20), המתגוררת בבית בן זוגה באילת, סבלה אף היא מדכאון לאחר הריגת האב. בילדותה, בחרה לעזוב את בית ההורים בשל התנהגות האב המנוח, ועל כן חלק ניכר מילדותה, העבירה בפנימיה; הבת הצעירה (בת 15)מתגוררת לעיתים עם איוון ולעיתים עם אחותה, ונמצאת במסגרת תומכת בשעות אחר הצהריים. למעשה, אין לילדיה של הנאשמת משפחה תומכת, שכן בני משפחת המנוח הפנו להם עורף ואין להם כל קשר עם משפחתה של הנאשמת. הם נותרו בודדים בארץ חדשה.
הנאשמת לקחה אחריות על מעשיה ומסרה, כי עד היום היא מתקשה להבין את שקרה ולעכל את העובדה, כי היא זו שגרמה למותו של בעלה. היא מסרה, כי הביאה את הנשק רק כדי להבהיל את המנוח, כדי שילך לישון וירגע, אך מצבו החריף וגם לא עזרו מאמציה של הבת הגדולה להרחיקו. הנאשמת מתקשה לסלוח לעצמה ומביעה צער רב על מות בעלה, כאשר לדבריה, למרות ההתעללות ממנה סבלה - כבר התרגלה אליו, אהבה אותו והיא אף מתגעגעת אליו. היא מתארת אותו כאדם טוב אך חולה, אשר אהב אותה, אך היא אהבה אותו עוד יותר.
להערכת שירות המבחן, מעשיה של הנאשמת קשורים ליחסי האלימות הקשים שעברה:
"
נראה כי במהלך האירוע המתואר בכתב האישום חשה סכנה והייתה נתונה להשפעת אלכוהול לאחר האירוע ממנו חזרו, מצב אשר ייתכן וליבה את יצריהם ואף הפחית את רמת העכבות. כמו כן אנו מבינים הביצוע על רקע תחושות חוסר אונים קשות אותם חוותה בשל חוסר יכולתה לעזוב את בעלה, בשל חרדת נטישה ממנה סובלת... כל אלו להערכתנו הובילו לתחושה של תלות מוחלטת בו על מנת לשרוד... כאמור מדובר במערכת יחסים סבוכה, קונפליקטואלית ואלימה לאורך שנים רבות, תוך שהיא חשה תלות רבה בבעלה ונשלטת על ידו.
ניכר כי באירוע הנדון ביטאה חוסר אונים וחוסר מוצא ובהתנהגותה גרמה למותו.
נוכח חומרת העבירה ותוצאותיה, אנו נמנעים מהמלצה".