בכתב תביעתו טוען התובע כי הגיע ביום שישי ה- 9.9.11 בשעה 14.00 לסניף הנתבעת בחדרה. התובע טוען כי התכוון לעשות קניות לשבת, עבור משפחתו וכן עבור שתי משפחות נוספות (של קרובי משפחה). עוד טוען התובע כי תכנן מסיבת יום הולדת בשבת לבנו הקטן ועל כן תכנן לרכוש מוצרי מזון אף לצורך כך.
לטענתו, כאשר הגיע לקופות הגיעו "כל מיני אנשים" שלא הזדהו וטענו בפניו שאינו יכול לרכוש מוצרים בכמות כה רבה, שכן לדידם זוהי רכישה סיטונאית. בין הצדדים התפתח ויכוח, אשר בסיומו , לטענת התובע, לא אפשרו לו נציגי הנתבעת לבצע קניה כלל והוא עזב את החנות ללא שרכש מאומה. לטענתו, הייתה זו כבר שעה מאוחרת ביום שישי ולכן נותרה משפחתו כל השבת ללא מוצרי מזון. עוד טוען התובע כי אף יום ההולדת בוטל בשל היעדר מוצרי מזון .
הנתבעת טענה כי התובע רכש מוצרים בכמות, אותה היא מגדירה כסיטונאית. הנתבעת הסבירה כי חלקם של המוצרים היו בהנחה משמעותית ולכן היא הגבילה את מספר הפריטים הניתנים למכירה לאדם. הנתבעת הוסיפה כי שבוע קודם לאירוע נשוא כתב התביעה, הגיע התובע לסניפה וביצע קניה גדולה ואף פיצל אותה למספר קניות. בקניה זו הוסבר לו כי לא ניתן לרכוש מוצרים כה רבים בהנחה, אך בסופו של דבר הותר לו לבצע את הקניה. באירוע נשוא כתב התביעה, טוענת הנתבעת, כי היות והייתה זו פעם שנייה, לא אישרה לתובע את קניית המוצרים שבהנחה בכמות שביקש. הנתבעת הכחישה שמנעה מהתובע לרכוש את יתרת המוצרים וטענה שהגבילה אותו רק ביחס לכמות המוצרים שבהנחה. לטענתה התובע התרגז, עזב את המוצרים בקופה והלך.
יצוין כי הצדדים חלוקים גם אודות כמות המוצרים שביקש התובע לרכוש ביום זה, אולם לא מצאתי כי נתון זה משמעותי לצורך הכרעה ועל כן לא אכריע בו.
עדת הנתבעת, הגב' שוש אלבז העידה והודתה כי היא שניגשה לתובע ומנעה ממנו לרכוש את המוצרים. העדה הודתה כי
לא היה כל שלט בחנות שהגביל את מספר המוצרים שניתן לרכוש בהנחה, ואף לא פרסום כלשהו, אלא טענה שמדובר
"על מדיניות כללית של הרשת.. זה שיקול הדעת שלנו" .
העדה עשתה עלי רושם כללי אמין ולכך תהיה חשיבות בהמשך. ואולם, כאשר הודתה הנתבעת שלא פרסמה הגבלה על מספר המוצרים שניתן לרכוש בהנחה, ספק רב בעיני אם יכולה היא להגביל צרכן מלרכוש המוצר בכמות כפי רצונו. ואולם, שאלה זו אינה העיקרית, ולדעתי אין צורך להכריע בה, שכן החשוב בעיני הוא שכאשר לא פרסמה הנתבעת כל הגבלה על כמות המוצרים שניתנים לרכישה, לא היה זה ראוי שתפנה לתובע, בפרהסיה, ותטען בפניו כי מבצע הוא קניה "סיטונאית".
הטחה בפניו של אדם שהוא מבצע קניה "סיטונאית" מבטאת יותר מרמז שמדובר במי שמנסה לנצל את ההנחה לצרכי רווח עסקי. העומד בצד, יכול לסבור כי מדובר בבעל מכולת או עסק אחר, המגיע לרכוש מוצרים בהנחה משמעותית מהנתבעת ובכוונתו למכור אותם בעסקו במחיר גבוה יותר . יש בכך לבייש את האדם בפני הציבור וזאת ללא כל הצדקה. ייתכן ובמצבי קיצון, אין מנוס מלפנות לאדם ולטעון כך בפניו, אולם לא השתכנעתי כי כמות המוצרים שביקש התובע לרכוש (גם עפ"י הנתבעת עצמה) הנה כה חריגה עד שיש בה, להעיד, שמדובר בניסיון ניצול כלשהו לצרכים מסחריים שאינם פרטיים. התובע הסביר כי הוא רוכש עבור שלוש משפחות וכן עבור יום הולדת (עובדה שהוכחה בפני) ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבל עדות זו. ודוק: לו הייתה הנתבעת פונה לתובע ומסבירה לו שקיימת הגבלה על כמות המוצרים שניתן לרכוש בהנחה, ללא שימוש בטיעון "הסיטונאי" ייתכן ודעתי הייתה שונה. אני רואה בשימוש במונח זה, כפי שהסברתי לעיל, את עיקר מחדלה של הנתבעת.
אין מחלוקת שמדיניות הנתבעת, עליה העידה הגב' אלבז, לא פורסמה ומכאן שכאשר ערך התובע את הקניות הוא לא ידע שהנתבעת תראה זאת כקניה אסורה. איני מתעלם מאירועי השבוע הקודם, כפי שהעידו הצדדים, אולם היות ובסופו של דבר אישרה הנתבעת במקרה הקודם לבצע את הקניה ובהעדר שילוט ופרסום בדבר הגבלת כמות, איני יכול לקבוע שהתובע
ידע שכמות המוצרים הספציפית שרכש במקרה זה, תעורר התנגדות מצידה של הנתבעת.
בנתונים אלו, פנייתם של נציגי הנתבעת לתובע וההטחה בקרבת קונים אחרים, כי מבצע הוא קניה "סיטונאית" מהווים לשון הרע, שכן יש בכך
"להשפיל אדם בפני הבריות ..." (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה - 1965). התובע טען כי הגב' אלבז
"לא צעקה עלי חס ושלום, אלא הדברים שנאמרו היו מעליבים" (2/17) ואני מקבל, כאמור, את טענתו בעניין זה כי ההטחה כלפיו בקרבת ציבור הקונים כי הוא מבצע קנייה "סיטונאית" יש בה להשפילו בעיני הבריות.
התובע טען גם כי לא רק הושפל, אלא גם נמנעה ממנו האפשרות לרכוש את יתרת המוצרים ולכן נותר ללא מצרכי מזון לשבת וליום ההולדת. בעניין זה, אני מעדיף את עדות הגב' אלבז לפיה לא הגבילה את התובע בביצוע יתרת הקניה, אלא ההגבלה התייחסה לפריטים שבהנחה בלבד. כפי שקבעתי לעיל הגב' אלבז עשתה עלי רושם אמין. העדה לא ניסתה להסתיר את מחדלי הנתבעת וניכר היה בעדותה, בשפת הגוף ובהבעות הפנים, כי היא חשה אי נוחות מהדרך בה נהגה כלפי התובע ומבינה כי היה מקום לזהירות רבה יותר בכבודו, בשים לב להעדר פרסום אודות הגבלת הכמות. בנוסף, לא נראה לי סביר שהנתבעת תגביל את התובע בביצוע הקנייה, שאינה במבצע, שהרי זהו האינטרס העסקי שלה.
נראה לי שנוכח העלבון שהוטח בתובע, וסערת הרגשות שאחזה בו (עד כדי שהתקשר למשטרה) הוא העדיף שלא לבצע את הקניות כלל בסניף הנתבעת ואפשרות זו נראית לי סבירה יותר מהשנייה.
מכאן שהתובע אינו זכאי לפיצויים בשל כך שנמנעה ממנו האפשרות לרכוש מוצרים כלל (להבדיל מאלו שבהנחה), אלא הוא זכאי לפיצויי רק בשל כך שנאמרו כלפיו מילים פוגעניות, כאמור.
לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות האירוע, לרבות התנהגות הנתבעת ומידת העלבון שיכול היה לחוש התובע, מצאתי לפסוק לו סך של 2,500 ש"ח . אין מדובר במילה פוגענית באופן אובייקטיבי מובהק, אלא בנסיבות בהן נאמרה, מצאתי, שיש בכך לפגוע בתובע, אולם במידה שאינה גבוהה.
עוד תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך 500 ש"ח.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום
+אישור מסירה.
זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום.
ניתן היום, ב' שבט תשע"ב, 26 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.