תמצית המחלוקת
1. עניינה של העתירה בהחלטת המשיבה 1, שאישרה תכנית נקודתית שיזמה המשיבה 3, תכנית המאפשרת את כניסתו של מפעל המתכת של המשיבה 3 לאזור התעשייה "ציפורית" שבגליל התחתון. לטענת העותרים, הכנסת המפעל לאיזור התעשיה אסורה לפי התכנית הישימה, משום היותו "מפעל מתכת", מה גם שהמפעל מזהם את הסביבה, ולכן לא היה מקום להתיר את כניסתו לאזור התעשיה.
לשיטת המשיבות, אישורה של התכנית הנקודתית נעשה כדין, תוך שמירה על איכות הסביבה, אישור שלא ניתן כי אם לאחר שהרשויות הנוגעות בדבר בחנו היטב ומצאו, כי המפעל אינו עתיד לזהם את הסביבה.
רקע הליכי
2. ביום 24.11.2009 יצא מלפניי פסק דין, שקיבל את העתירה. בפסק הדין מצאתי, כי תכנית המתאר אינה מתירה את כניסתו של "מפעל מתכת" לאיזור התעשיה המדובר. ומכיוון שהמפעל בו עסקינן הינו מפעל מתכת, כי אז כניסתו לאיזור התעשיה אינה מותרת על פי התכנית. אלא שתכנית זו שונתה בידי רשויות התכנון, באופן שיתיר את כניסתו של המפעל המסוים. את ההחלטה לתקן את התכנית (באמצעות תכנית נקודתית) ראיתי כחסרת סבירות, על רקע העובדה שעניין לנו באיזור תעשיה, שהוקם במקום רגיש מאוד מבחינה סביבתית, בליבו של שטח ירוק, איזור תעשיה שהקמתו לוותה במאבק ציבורי, שסופו שנסתיים בכעין פשרה, שלבשה לבוש של מגבלות חמורות שהוטלו בתכנית המתאר על כניסתם של מפעלים מזהמים, דוגמת מפעלי מתכת, כאשר האיסור - כגון על כניסתם של מפעלי מתכת - נוסח באופן נוקשה, בלא שיתלווה אליו תנאי מרכך, כזה שיתיר - דרך משל - כניסת מפעלי מתכת ובלבד שלא יזהם. האיסור נקבע כאיסור גורף, כזה שלא נתן בידי מי שיבקש למקם את מפעל המתכת שלו באיזור התעשיה, לשכנע כי אין הוא עתיד לזהם. על רקע הדברים הללו סברתי, כי תיקון התכנית על ידי התקנתה של תכנית נקודתית, שיתיר את כניסתו של מפעל המתכת של המשיבה 3, אך יותיר על כנו את האיסור שבתכנית המקורית על כניסתם של מפעלי מתכת בכלל, הינו תיקון הפוגם בהרמוניה של תכנית המתאר, עד כי היא תכלול איסור והיתר באותה נשימה, וככזה אין התיקון סביר, מה גם שהוא נועד לשם התרת כניסתו של מפעל מסוים, מפעלה של המשיבה 3, ולא על מנת להתיר כניסתם של סוג פלוני של מפעלים, או כיוצא באלה תיקונים, המאפיינים, דרך כלל, תיקון הנעשה על דרך של עריכת תכנית נקודתית.
3. משמצאתי לקבל את העתירה מטעמים תכנוניים, הנוגעים לאישורו של התיקון לתכנית, לא מצאתי להידרש לטעם האחר שעמד ביסודה של העתירה, משמע הזיהום שעתיד המפעל לזהם את סביבתו.
4. על פסק דין זה ערערו המשיבות 2 ו-3 (עע"ם 10388/09 ועע"ם 10244/09, בהתאמה). ביום 7.9.2010 נפסק מפי בית המשפט העליון כך:
"
בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים לא נבחנה השאלה האם מפעלה של המערערת בע"א 10244/09 מזהם בפועל את הסביבה ומהי מידתו של הזיהום, אם בכלל. נראה לנו, כי להכרעה בשאלה האמורה ישנה חשיבות. המערערת הנזכרת הניחה בפנינו בגדרו של הערעור בקשה לראיות נוספות. מדובר בראיות מן התקופה שלאחר מתן פסק הדין.
בעלי הדין קיבלו את הצעתנו לפיה פסק הדין יבוטל והעניין יחזור לבית משפט קמא על מנת שידון בסוגיית הזיהום וזאת על יסוד הראיות הנוספות. כמו כן תינתן אפשרות לבעלי הדין להביא עוד ראיות בענין הזיהום. בית המשפט ייתן פסק דין חדש. מיותר לומר, כי לבעלי הדין שמורות כל הטענות, כולל הטענות הנוספות שהועלו בעתירה בבית משפט קמא וטענותיה של המערערת בע"א 10244/09 נגד פסק הדין המקורי שבוטל, ואשר לא התייחסנו אליהן..."
סיבוב שני בבירור העתירה
5. אחר הדברים הללו חזר העניין לפתחו של בית משפט זה, העותרים הגישו שתי חוות דעת של מומחים (האחת עניינה זיהום אוויר והאחרת ענייני זיהום במים ובשפכים היוצאים מן המפעל), והמשיבה 3 הביאה חוות דעת אחת, המתייחסת לממצאי המומחים מטעם העותרים.
המומחה מטעם העותרים בתחום זיהום האוויר נחקר שתי וערב על חוות דעתו, ובתומה הודיעו העותרים על משיכת חוות הדעת הנוגעת למים ולשפכים. אחר כך נחקרה על חוות דעתה המומחית מטעם המשיבה 3.
הערה מקדימה
6. כאמור מעלה, בפסק הדין הראשון לא ראיתי חשיבות לשאלה אם המפעל מושא הדיון מזהם את סביבתו. רוצה לומר, בין אם המפעל מזהם ובין אם לאו - כניסתו לאזור התעשיה ציפורית אינה אפשרית, מטעמים תכנוניים עליהם עמדתי בפסק הדין. מתוך הדברים שהובאו בפסק הדין בערעור הבינותי, כי אפשר ובית המשפט העליון סבור אחרת, משמע לשאלת הזיהום אפשר וקיימת חשיבות לשאלה שעל הפרק, ומלים אחרות, אם המפעל איננו מזהם כי אז קיימת אפשרות, כי העתירה תידחה.
כיוון שבית המשפט העליון לא נתן את דעתו לגופו של פסק הדין שיצא מלפניי, משמע ככל הנוגע לחלק התכנוני שבעתירה, לא ראיתי עצמי חופשי לבחון את נכונות פסק הדין, משל הייתי ערכאת ערעור על החלטתי שלי. על כן לא אדרש לטענות הרבות ששטחו לפניי עורכי הדין בסיכום טענותיהם, והנוגעות לחלק התכנוני שבעתירה, מה גם שהטענות זהות, בעיקרי הדברים שבהן, לאלו שנטענו בפניי בסיבוב הראשון. מתוך עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון הבינותי, כי הצדדים שומרים על טענותיהם בעניין זה, ואפשר והם יבקשו לשכנע את בית המשפט העליון בנכונותן, ככל שיוגש ערעור על פסק הדין. מכל מקום, הטעמים שהטעמתי בפסק הדין הראשון ייוותרו על כנם ויהוו חלק מפסק הדין הנוכחי. הכללתם בפסק הדין הנוכחי תיעשה על דרך ההפניה.
נוכח הנחיית בית המשפט העליון אבחן עתה את שאלת קיומו של זיהום האוויר מן המפעל.
המדד לזיהום האויר
7. אין מי שיחלוק, כי כל מפעל, באשר הוא, מזהם את סביבתו, לא כל שכן מפעל להתכת מתכת, דוגמת המפעל שבבעלות המשיבה 3. עם זאת, קיומם של מפעלים בעולם המודרני הינו הכרח בל יגונה, גם אם הינם מזהמים. האיזון בין הצורך בקיומם של מפעלים, מחד, לבין השמירה על איכות חיים נטולת זיהום, מאידך, נעשה על ידי העמדת מדדים שונים לרמת זיהום מותרת, בהתחשב בפרמטרים למיניהם. רמת הזיהום, משמע כמות החומרים המזהמים הנפלטים מן המפעל, הינה נתון חשוב. מיקומו של המפעל המזהם, ומרחקו ממקום הימצאם של בני אדם, הינם נתונים חשובים אחרים בקביעת רמת הזיהום המותרת.
8. קביעה לפיה רמת הזיהום צריכה שתעמוד על אפס חומרי זיהום שייפלטו מן המפעל משמעה מניעת הקמתו של כל מפעל באשר הוא. מכאן הצורך בקביעת כמות מרבית של פליטת מזהמים. קביעה זו של גבול עליון לרמת הזיהום צריכה להביא בחשבון, כאמור, את מיקומו של המפעל המזהם, ואת מרחקו מבני אדם השוהים בסביבת המפעל. מיקומו של מפעל באיזור "ירוק" מחייבת קביעת גבול עליון נמוך, מכפי הגבול העליון שיכול וייקבע במפעל, המצוי באזור מדברי שומם. מפעל המצוי בקרבתם של בני אדם, ובכלל זה קרבת המפעל לישובים, היות המפעל מצוי באזור בו מרבים לטייל ועוד כיו"ב, יהא הגבול העליון שייקבע לזיהום המותר נמוך מזה של מפעל, המרוחק מכל מקום ישוב, ובו בני אדם אינם מרבים לשהות.