המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן: חוק ההתיישנות) - לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה" - חלה על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון? שני הערעורים שלפנינו מעלים שאלה זו, על כן החלטנו לדון בהם במאוחד.
2. בע"א 1945/09 נדונה תביעת עיזבונה של קטינה ותביעתם הישירה (העצמאית) של הוריה כנגד המועצה האזורית מטה אשר וכנגד משרד הפנים. הקטינה המנוחה טבעה למוות בעת שרחצה בים, בהיותה בת ארבע בלבד. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל) דחה על הסף את תביעת העיזבון (לאמור, תביעת הורי המנוחה כיורשיה), וזאת בשל התיישנות. נקבע כי הרציונל העומד בבסיס סעיף 10 לחוק ההתיישנות אינו מתקיים כאשר מדובר בתובעים בגירים - יורשיה של המנוחה התובעים את זכויותיהם כעיזבונה. עם זאת, הותיר בית המשפט את תביעתם הישירה של ההורים על כנה, וסירב לדחותה על הסף, תוך שהוא קובע כי שאלת תחולתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות על ההורים, מצריכה בירור במסגרת התובענה לגופה ואינה יכולה להיעשות במסגרת בקשה לדחייה על הסף.
בע"א 9154/09 נדונה תביעת עזבונו של קטין, שנפטר מספר שעות לאחר לידתו, כנגד קופת החולים שירותי בריאות כללית. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ת' כתילי) דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות במסגרת פסק דין חלקי. בית המשפט הגיע אף במקרה זה למסקנה דומה, לפיה מאחר שיורשי העיזבון הם הוריו הבגירים של הקטין המנוח, הרי שלא חל סעיף 10 לחוק ההתיישנות והעיזבון אינו זכאי להארכת תקופת ההתיישנות.
הטענות בערעור
3. המערערים בשני הערעורים שלפנינו טוענים כי אלמלא מותם, היו הקטינים המנוחים זכאים לתבוע את המשיבים בגין נזקיהם עד הגיעם לגיל 25, וזאת מכוח הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות. לשיטתם, מאחר שלעיזבון אין עילת תביעה עצמאית, אלא עילתו מורכבת מאותן זכויות וחובות שעמדו למנוח בעת פטירתו, הרי שמדובר בתביעת תחלוף במהותה. תביעה זו, כך נטען, ניזונה מן הזכויות והחובות שהיו למנוח במועד פטירתו, ובענייננו - מן הזכויות והחובות שהיו לקטינים שנפטרו, לרבות ההגנות הדיוניות שעמדו להם כלפי המזיק. עוד טוענים המערערים כי גישה פרשנית זו עולה בקנה אחד עם התפישה המשפטית המבדילה בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים. לבסוף טוענים המערערים כי ככלל, יש להעדיף את אותה פרשנות, המונעת את התיישנות התביעה.
4. המשיבים טוענים מנגד כי אין תחולה לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שכן הורי המנוחים - יורשיהם התובעים בשם העיזבון - לא היו קטינים במועד הפטירה. עוד טוענים המשיבים כי הרציונל העומד בבסיס מתן ארכה לתקופת ההתיישנות לקטין, אינו תקף לגבי יורשים-בגירים, אשר יכולים וצריכים להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, ואין שום הצדקה להגן על זכויותיהם מעבר לתקופת ההתיישנות הרגילה. בנוסף, טוענים המשיבים כי קבלת התיזה הפרשנית המוצעת על-ידי המערערים תביא לתוצאה אבסורדית: תביעת עזבונו של קטין שנפטר, כך נטען, לא תתישן לעולם, שכן לקטין שנפטר לא ימלאו שמונה-עשרה, וכך לא תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות.
כללי ההתיישנות בתביעת העיזבון
5. סעיף 10 לחוק ההתיישנות משעה את תקופת ההתיישנות בתביעתו של קטין, כך שבחישוב תקופה זו, "לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". הסעיף - כך הובהר בפסיקה - "בא להבטיח שתובע קטין יוכל לעמוד על משמר זכויותיו כאדם אוטונומי משעה שיגיע לבגרות בלי שיהיה תלוי בהוריו - אפוטרופסיו הטבעיים - וכי זכויותיו לא ייפגעו אם היה מחדל מצדם בהגשת התביעה" (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 858 (2004). להלן: הלכת הלפרט). הגנה זו, הניתנת לקטין, פורשה בפסיקה באופן רחב יחסית לשאר עילות ההשעיה המפורטות בפרק ב' לחוק ההתיישנות. כך, למשל, נפסק כי קטינות מהווה הגנה אף מפני התיישנות מהותית, שכן "ביסוד עילת הארכה זו עומד הרצון להגן על האינטרסים של הקטין ואינטרסים אלה זקוקים להגנה הן בהתיישנות המהותית והן בהתיישנות הדיונית" (ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 603 (1987)).
באופן דומה, קובע סעיף 11 לחוק ההתיישנות לעניין התובע הלקוי בנפשו או בשכלו כי:
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס...
אף לעניין זה הובהר כי:
תכליתו של סעיף זה [סעיף 11 לחוק ההתיישנות], כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש או הליקוי השכלי אין הקטין, החולה או הלקוי מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות, ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לענייניו ועומד על משמר זכויותיו... (הלכת הלפרט, עמ' 861-860).
6. השאלה העומדת לפתחנו היא, כאמור, אם יש להתחשב בקטינותו של המנוח לצורך הכרעה בשאלת התיישנותה של תביעת העיזבון. השאלה מתעוררת, לכאורה, כיוון שמבחינה מהותית תביעת העיזבון (על ידי היורשים) היא תביעתו של המנוח, ואין היא מהווה תביעה של היורשים עצמם. הנזק הנתבע הוא זה שנגרם למנוח, ועילת התביעה היא עילתו של המנוח שעברה ליורשיו (ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתקיה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 524-523 (2004); ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון כרכבי, פסקה 10 (טרם פורסם, 19.12.2007)). בתור שכזו, הרי אין לתביעת-היורשים-בשם-העיזבון יותר או פחות מכפי שהיה למנוח עצמו. כל עילתם היא עילת המנוח ואין בה דבר משל עצמם (ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא(1) 85, 98-97 (1967)). כך לעניין התביעה המהותית; לא כך לעניין כללי ההתיישנות - כפי שיובהר מיד.
7. הזכות הניתנת לקטין, לפיה תחושב תקופת ההתיישנות לגביו רק עם הגיעו לגיל 18, היא זכות העומדת לקטין הנמצא בחיים ולא לעיזבונו וליורשיו. כאמור, הרציונל הוא שהקטין אינו מסוגל להגיש בעצמו תביעה, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל לגביו מהיום בו הדין מייחס לו בגרות משפטית מלאה. רציונל זה אינו מתקיים מקום בו הקטין נפטר, שאז חל הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, שלפיו מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. אכן, סעיף 10 לחוק ההתיישנות חל על קטין חי ולא על קטין שנפטר. אימוץ פרשנות שלפיה תקופת ההתיישנות של קטין שנפטר תימשך ביחס להוריו-יורשיו, היא מלאכותית במידה שלא ניתן להשלים עימה. המקרה שלפנינו מדגים זאת: לפי שיטת המערערים יש להשעות את תקופת ההתיישנות של תביעת היורשים עד למלאת שמונה-עשרה שנה לקטין, אלא שהקטין, כאמור, נפטר. לפיכך, למרבה הצער, לא ימלאו לקטין לעולם שמונה-עשרה שנה, וגם תקופת ההתיישנות לא תסתיים לעולם. המערערים מציעים לספור לקטין "שנים רעיוניות" עד "שימלאו לו" שמונה-עשרה שנה, שאז תחודש תקופת ההתיישנות. האפשרות לבצע חישובים לגבי עתידו "הרעיוני" של קטין נדחתה כבר בהקשר אחר (ראו עניין עזבון אטינגר, בעמ' 543; ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006), ומכל מקום מדובר בדיון היפותטי שאין בו ממש.
8. ואמנם, ברוח זו פסק השופט י' עמית, שכבר נדרש לסוגיית העברת זכות התביעה מהתובע המקורי לתובע נעבר, כי:
...בשל העברת הזכות, לזהותו של התובע החליף עשויה להיות השלכה על עילות ההשעיה של מירוץ ההתיישנות, אם לחידוש המירוץ ואם להשעייתו. כך, לדוגמה, אם התובע המקורי הוא קטין בן שנה שהלך לבית עולמו, קשה להלום כי עילת ההשעיה של קטינות 'תדבק' בתביעה למשך 17 שנים נוספות. במקרה כאמור, העברת הזכות לתובע-הנעבר הבגיר, תפסיק את פעולת עילת ההשעיה ותחדש את מירוץ ההתיישנות. מנגד, לאחר העברת הזכות מהתובע המקורי יש לבחון אם מתקיימות עילות השעיה לגבי התובע הנעבר, כגון קטינות או ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות) (רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל (טרם פורסם, 19.9.2010), סעיפים 60-58 לפסק דינו של השופט י' עמית, ההדגשות הוספו - א'ר').
אכן, על מנת להכריע בשאלת תחולתן של הוראות ההשעיה, יש לבחון אם עילות ההשעיה מתקיימות במי שבידיו הכוח להוציא אל הפועל את התביעה, לאמור: התובע הנעבר. בענייננו, זכות התביעה של הקטין-המנוח הועברה אל הוריו-יורשיו. הרציונל העומד מאחורי הארכת תקופת ההתיישנות לקטינים, אינו חל ככל שמדובר בבגירים. במקרה שכזה, לא מתקיימת ההצדקה להחלת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, שכן אין כל מניעה שהוריו של הקטין יגישו את התביעה בשם העיזבון בתוך תקופת ההתיישנות. מתן אפשרות לתובעים בגירים, הכשירים להגיש את התביעה, להשהות את הגשת התביעה לתקופה של עד 18 שנים בלא הצדקה של ממש, פועלת גם בניגוד לתכליות הכלליות של הסדר ההתיישנות (לפירוט תכליות אלה, ראו רע"א 2368/08 אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 38 (טרם פורסם, 10.7.2011).
9. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי בסיס להשוואה שמבקשים המערערים לערוך בין פסק-הדין ברע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מסדר פאטי ביני פראוטלי (טרם פורסם, 11.5.2008) לבין המקרים שלפנינו. באותו עניין מדובר היה בתקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לביטוח לאומי נגד מזיק, בגין גמלאות ששילם לניזוק (קטין) חי. מדובר היה במשולש היחסים שבין "מזיק-ניזוק-מיטיב", המאפיין את תביעות התחלוף, והמביא בחשבון את יחסי הגומלין בין שלושת הגורמים האמורים. בענייננו, לעומת זאת, עומדת לדיון מערכת יחסים דו-צדדית, כשהתובעים הם היורשים בשם העיזבון, הנכנס בנעלי הניזוק המנוח. פתרון הסוגיה צריך שימצא במאפייניה הייחודיים של תביעת היורשים בשם העיזבון ועל פי תכליותיהם של דיני ההתיישנות; תביעת התחלוף אינה מקור השוואה מתאים או רלוונטי לענייננו.