ביהמ"ש אישר בקשת שהייה בארץ מכח נוהל הורה קשיש- החלטת משרד הפנים בלתי ראויה

עתירה מנהלית, המכוונת נגד החלטות המשיב, לפיהן סירב להעניק לעותרת 1, גב' א.מ, רישיון לישיבת קבע בישראל ע"פ חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 או כל רישיון לישיבה מסוג אחר שיאפשר לה המשך שהייה בארץ.

בנוסף או לחילופין התבקש בית המשפט  ליתן כל סעד אחר אשר יראה מלפניו צודק וראוי. תחילה העתירה נדונה אצל כבוד השופטת ברוש ולאחר פרישתה לגימלאות, הועברה  אליי.

רקע עובדתי:

1.      העותרת 1 (להלן: "העותרת"), אלמנה ילידת 1943, אזרחית ותושבת אוזבקיסטן. ב-1970 נישאה העותרת לא. ג., תושב אוזבקיסטאן, נישואין מהם נולדו לה 2 ילדים: נ. ז., ילידת 1971 - העותרת 2 (להלן: "הבת"), ומ., יליד 1975.  בשנת 1992 נישאה הבת באוזבקיסטן לעותר 3- י. ז., יהודי תושב המקום, ובסמוך לאחר לידת בנם הבכור, עלו לישראל. העותרת נותרה באוזבקיסטאן, בעיר טשקנט, יחד עם בנה מ..

2. לטענת העותרים, עוד מימיי צעירותו מ. הסתבך בפלילים, וסבל מהתמכרות לסמים ואלכוהול. לדבריהם, בשנת 2000 הותיר מאחוריו את הוריו, רעייתו וילדיו, והעתיק את מקום מגוריו לאוסטיה הצפונית - פלך אוטונומי בפדרציה רוסית בצפון קווקז. איזור זה גובל בצ'צ'ניה ומאופיין באי יציבות וסכנות ביטחוניות. לגבי האזור קיימות אזהרות מסע מצד משרד החוץ הישראלי ( נספח יב' לעתירה). לטענת העותרים, מאז עזיבת מ. נותק הקשר עימו, הם שמעו ממנו רק כאשר פנה אליהם לתמיכה כספית בשעת מצוקה.
3. העותרת נכנסה לישראל ביום ה-3.5.99 עם אשרת תייר (ב/2) ל-3 חודשים, ולאחר שאשרתה פגה ביום ה-3.8.99, נשארה בישראל כ-5 חודשים נוספים, עד ליום ה-31.1.00.
4. ביום ה-4.9.00 שבה לישראל עם אשרת תייר (ב/2) ל-3 חודשים. אשרתה הוארכה עד ליום ה-31.3.01.
5. ביום ה-9.9.02 נכנסה לארץ בשלישית ונשארה עד ליום ה-8.9.03, בהתאם לאשרות אשר הוארכו מעת לעת. 
6. ביום ה-15.1.05 נפטר בעלה של העותרת, ולאחר מספר חודשים, ביום ה-31.5.05 נכנסה ברביעית לישראל על מנת להיות בקרבת בתה ובעלה. אשרתה הוארכה מעת לעת עד ליום ה-2.2.07. 
7. בסמוך לחזרתה, וביום ה-14.2.07, הוגשה בקשה מטעם הבת אל המשיב, שירשה לעותרת להישאר בישראל מכוח נוהל מס' 5.2.0033 - " נוהל הטיפול במתן מעמד להורה קשיש ובודד של אזרח ישראל" (להלן: " נוהל הורה קשיש" - מצורף כנספח י' לעתירה המתוקנת). המשיב האריך את רישיונות הישיבה של העותרת, אך לבסוף דחה את הבקשה ביום ה-16.7.07, בנימוק כי לעותרת  יש בן נוסף בחו"ל - מ.  (תשובת המשיב  - נספח א' לכתב התשובה).
8. הבת לא אמרה נואש, וסמוך לאחר מכן - בנובמבר 2007 נסעה לאוסטיה הצפונית, על מנת לנסות ולאתר את מ. , בין היתר בכדי להביא ראיות בדבר מיקומו ומצבו הבריאותי והמנטאלי. לדבריה, מהנסיעה התברר כי מ.  חי באוסטיה הצפונית ללא אשרת שהייה, כשהוא חסר מקום מגורים קבוע, בלא עבודה ועם בעיות התמכרות לסמים ואלכוהול. מ.  חתם על הצהרה בפני הבת, שאושרה על ידי נוטריון מקומי, לפיה הוא איננו יכול לספק לאימו מקום מחייה, ו/או כלכלה, ו/או טיפול רפואי ( נספח ט' לעתירה המתוקנת). 
9. לאור מידע זה, פנתה הבת ביום ה-23.12.07 אל המשיב, בכדי שישקול שנית את החלטתו באשר לעותרת. בין היתר כתבה בבקשה ( נספח ג' לעתירה המתוקנת): "היא (העותרת - ה.ש) אלמנה כשנתיים...אנחנו פנינו כבר עם הבקשה הזאות לפני כחצי שנה - עברנו את כל התאליך (הטעות במקור - ה.ש) שנדרש...אך בתאריך 20.07.07 קיבלנו סירוב...עקב שסיבה היחידה לסירוב הייתה "שיש לה בן בחו"ל". אני נסעתי בנובמבר 2007 לרוסיה לחפש את אחי. עלי לציין שאח בן 32 איננו יכול לטפל באמי, בשל מצבו האישי, הוא מרבה בשתיה ללא יכולת כלכלית וברוב הזמן מסתובב...היה לי קשה מאוד למצוא את אחי בחו"ל אך כאשר מצאתי הוא כתב לי מכתב שלא באפשרותו ויכולתו לקחת את אימי אליו...אין מי שיטפל באימו אלא רק כאן לצידי בארץ". פנייה זו נותרה ללא מענה. 
10. בצר להם, הגישו העותרים עתירה מינהלית ביום ה-2.4.08. ביום ה-6.4.08 ניתן צו ארעי האוסר על הרחקת העותרת מן הארץ עד החלטה בבקשה למתן צו ביניים, וביום ה-16.4.08 ניתן צו ביניים האוסר על הרחקתה עד למתן פסק דין בעתירה. עוד הוסכם במסגרת ההליך כי המשיב יבחן פעם נוספת את עניינה של העותרת, זאת בהתאם לבקשה שיגישו העותרים לוועדה הבין משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים בישראל (להלן: " הוועדה הבין משרדית"). 
11. ביום ה-6.7.09 נדון עניינה של העותרת בפני הוועדה הבין משרדית. הוחלט פעם נוספת להשיב פניה ריקם מהנימוק כי " לנ"ל ילד נוסף בחו"ל אך לטענתה אין עימו קשר משנת 2000...לא הובאו בפני הוועדה הוכחות לטענותיה של הנ"ל בדבר מצב בנה בחו"ל. אין באפשרותנו לבדוק זאת וחובת נטל ההוכחה מוטל על הנ"ל שלא עשתה כאמור." ( נספח ב' לכתב התשובה).
12. על אף החלטה זו, הסכים המשיב שלא לסתום את הגולל על עניינם של העותרים, והוסכם כי הם יעבירו למשיב את מלוא המסמכים הרלבנטיים לבקשה אשר מצויים בידם, ולאורם תיבחן האפשרות להביא התיק בשנית בפני הוועדה הבין משרדית. 
13. העותרים פעלו כנדרש, והעבירו למשיב מסמכים נוספים כגון: " אישור ממרשם התושבים" של טשקנט משנת 2006, שלכאורה מעיד כי מ.  איננו רשום כתושב המקום החל משנת 2000 ( נספח ה' לעתירה המתוקנת), הצהרתו של מ.  שנזכרה לעיל בדבר היעדר יכולתו לתמוך באימו, ומסמך ממשרד הפנים באוסטיה הצפונית בו נכתב בתשובה לשאילתא כי " אבלורוב מ.  בן גזדבק...עוכב פעמים מספר ללא מסמכים מזהים במצב של שיכרות או תחת השפעת סמים. נכון להיום אין לו מקום מגורים קבוע" ( נספח ז' לעתירה המתוקנת).   חרף מסמכים אלו, ביום ה-25.2.10 ניתנה על ידי המשיב החלטה המסרבת להעביר את עניין העותרים בפני הוועדה הבין-משרדית ( נספח ד' לעתירה המתוקנת). המשיב נימק זאת בכך ש" לא השתכנענו בדבר קיומו של ניתוק קשר עם הבן שחי בחו"ל. לפני כשנתיים, כשבע שנים לאחר הניתוק הנטען, מרשותיך ידעו לאתר את הבן מ. , והוא אף סייע בבקשתה על ידי חתימה על ההצהרה האמורה, שלפיה אין באפשרותו לספק לאמו מקום מחייה, כלכלה וטיפול רפואי." כמו כן, פקפק המשיב בתקפות המסמכים שהועברו על ידי העותרים, ובייחוד בתשובת משרד הפנים המקומי באוסטיה, שכן לסברתו " נוצרו ספקות רבים בדבר אמינות מסמך זה. תמוה הדבר כי מחבר המסמך לא התקשה בזיהויו של הבן למרות שבפנייה אליו תאריך הלידה שניתן היה מוטעה...אין באסמכתאות הנוספות כדי להצדיק העלאת התיק בפני הוועדה פעם נוספת..."
14. על אף התבצרות המשיב בעמדתו, העותרים  עמלו על מנת להשיג ראיות נוספות שיוכיחו את ניתוק הקשר בין העותרת למ. .  בפברואר 2011 נסעה הבת בפעם השנייה לאוסטיה הצפונית במטרה לפגוש את אחיה וכדי להשיג מסמכים נוספים המאששים את מצבו. עם הגעתה למקום, יצרה קשר עם בני דודיו של אביה המנוח, ובעזרתם איתרה את מ. . למרבה הצער נתחוור לה כי הוא מצוי במצב דומה לזה שנתגלה בביקור הקודם מ-2007 - מכור לאלכוהול, חסר עבודה, מתגורר בבקתה ששימשה במקור כ"בודקה לאחסון כלים", שוהה בשטחה של רוסיה ללא אשרה וללא דרכון. הבת פנתה לשלטונות בעיר וביקשה אישורים בכתב למצבו. לדבריה, הובהר לה כי אין באוסטיה מוסדות המקבילים לשירותי הרווחה הנהוגים בישראל, ומשום שמ.  שוהה ללא אשרה כדין, אין גם גורם המוסמך ו/או המופקד להוציא אישור שכזה. המוסד היחיד שהסכים לשתף פעולה ונעתר לבקשתה הינו המוסד הממלכתי לטיפול בנפגעי התמכרויות לסמים ואלכוהול- " הדיספנסר הנרקולוגי". במוסד הכירו את מ.  משנת 2009, כיוון שטופל שם בשל בעיות ההתמכרות מהם סבל. לבקשתה, הנפיק לה המוסד אישור מיום ה-4.2.11 בו נכתב " שהוא (מ.  - ה.ש) רשום במרשם המרפאה הרפובליקנית לנרקולוגיה עם אבחנה: "אלכוהוליזם כרוני בדרגה בינונית" החל מאפריל 2009 ועד היום. "
15. לנוכח ממצאי הנסיעה השנייה, והאסמכתא הכתובה הנוספת בדבר מצבו העגום של מ. , הסכים המשיב להעלות שנית את עניינם של העותרים בפני הוועדה הבין משרדית. אלא שגם הפעם לא ניאותה הוועדה מלשנות את עמדתה, וביום ה-27.3.11 החליטה " פה אחד" כי " אמנם בנה רשום במרשם המרפאה ומאובחן כסובל מ"אלכוהוליזם כרוני בדרגה בינונית" אך אין ברישום או באבחון זה כדי להבהיר מה המשמעות באשר לתפקודו ואורך חייו. ככל המשתמע מהמכתב הבן  צורך אלכוהול...לא הוכח באופן חד משמעי כי המבקשת אינה בקשר עם בנה בחו"ל ומהמסמך שצורף אין להבין את האופן הטיפול לו נזקק, את תדירות הטיפול, מסוגלותו ומצבו הנוכחי כיום".
16. לפיכך, לא נותרה לעותרים ברירה אלא לבקש מבית משפט זה ליתן את פסק דינו, על יסוד החומר הקיים בתיק.