מבוא
1. אדם נטל חפץ בעל ערך בטעות, בתום-לב, כאשר הוא היה סבור כי מדובר ברכושו שלו. מאוחר יותר גילה, כי החפץ שנטל אינו שלו, אלא רכושו של אחר. אותו אדם בחר שלא להשיב את החפץ שנטל לבעליו, ואף להעבירו לידי צד ג'. מה דינו של אותו אדם? מהי העבירה שאותה עבר? זו השאלה המשפטית העומדת לפתחו של בית-משפט זה, היושב כערכאת ערעור על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופט ד' בארי), בת"פ 2790/09 מיום 29.11.10.
רקע והשתלשלות העניינים
2. בתאריך 16.7.08 ביקר המערער במסעדת "מפגש הסטייק" שבתל-אביב (להלן:
"המסעדה"). בבואו לצאת נטל המערער, בטעות, מכשיר טלפון נייד שהיה מונח ליד קופת המסעדה. אין מחלוקת, כי באותה עת סבר כי מדובר במכשירו שלו. דבר הטעות נודע למערער בהגיעו לביתו. למרות זאת לא טרח להשיב את המכשיר לידי בעליו החוקיים ואף העבירו לאחר.
3. בגין מעשיו אלו הוגש נגד המערער, ביום 22.2.09, כתב-אישום בבית-משפט השלום בתל-אביב, באשמת גניבה לפי סעיפים 383 ו- 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:
"חוק העונשין").
במועד ההוכחות שנקבע, הגיעו הצדדים להסכמה עובדתית, לפיה המערער נטל את מכשיר הטלפון הנייד בטעות ובתום-לב, מדלפק המסעדה, ועל-סמך עובדה זו טענו הצדדים טענות משפטיות בלבד. המשיבה טענה, כי הנאשם גיבש כוונת גניבה מרגע שנוכח כי המכשיר שברשותו איננו שלו, ולכן מדובר בגניבה על-ידי מציאה. ההגנה כפרה בעבירת הגניבה בטענה, כי חייבת להיות בו-זמניות, בין היסוד העובדתי של הנטילה לבין הכוונה לשלול את החזקה בחפץ לצמיתות. בו-זמניות זו - נעדרת במקרה הנוכחי. על-כן ביקשה לקבוע, כי לכל היותר יש להרשיע את המערער בעבירה של אי-השבת אבידה, לפי חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973 (להלן:
"חוק השבת אבידה").
פסק-דינו של בית-משפט קמא
4. בית-משפט קמא קיבל את עמדת התביעה וקבע, כי המערער גיבש כוונה לשלול את המכשיר מבעליו, ברגע שהיה מודע להיותו רכושו של אדם אחר, וכי בנסיבות דנן הרשעתו של המערער בעבירה של אי-השבת אבידה תהיה מלאכותית:
"הנאשם שם לב, כי המכשיר אינו שייך לו בהגיעו לביתו, והבין מיד כי ניתן בקלות לאתר את הבעלים של המכשיר. אני סבור, כי יש לראות בנקודת הזמן שהנאשם הבחין בטעותו את ה"מציאה", כמשמעותה בסעיף 383(ג)(1)(ד). סמוך לאחר המציאה נטל הנאשם את הטלפון הנייד והעבירו לאחר, במטרה לשלול את החזקה מבעליו. אפשר גם לטעון, כי הטלפון הנייד הגיע לידיו של הנאשם כדין, עקב הטעות, כמפורט לעיל. הנאשם שלח יד ברכוש - שהוא מעין פיקדון שברשותו - כמשמעות המונח "שליח יד" בסעיף 383(א)(2) לחוק" (פיסקאות 8 - 10 להכרעת הדין).
5. באשר לעקרון הסימולטניות,עקרון המחייב, כי לצורך הרשעה בפלילים, על היסוד הנפשי והיסודי העובדתי להתקיים זה לצד זה בעת ובעונה אחת - ציין השופט דעת מלומדים, לפיה תיקון 39 לחוק העונשין ביטל, למעשה, את דרישת הסימולטניות בדין הפלילי, כי דרישת הסימולטניות אינה הולמת את איפיון הקשר שבין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי בנסיבות דנן, וכי יש לשים את הדגש בעבירת הגניבה על השתלטות שלא כדין על רכושו של אחר.
6. לאור האמור, הורשע המערער בעבירת הגניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
המערער לא השלים עם החלטתו של בית-משפט קמא. גם העובדה שבשלב מאוחר יותר בוטלה הרשעתו (תוך הותרת הממצא ולפיו ביצע את העבירה - בעינו) - לא הניח את דעתו, ומכאן הערעור בפנינו.
הערעור
7.
אלה ראשי הערעור המרכזיים
)א) סעיף 383 לחוק העונשין מכיל בתוכו דרישת סימולטניות עצמאית, המנותקת מן הדרישה הכללית שבדיני העונשין. הסעיף קובע, כי גניבה מתבצעת כאשר הנוטל
"מתכוון, בשעת הנטילה, לשלול את הדבר מבעליו שלילת-קבע". סעיף 383(א)(ג)(1) לחוק העונשין מגדיר מהי אותה "נטילה" הנחשבת ל"גניבה", באמצעות מספר אלטרנטיבות אשר הרלוונטית לענייננו, בהתאם לטענת המשיבה, מצוייה בס"ק (ד):
"במציאה, אם בזמן המציאה מניח המוצא שאפשר באמצעים סבירים לגלות את הבעל".
מכאן, שאצל הגונב במציאה צריכים להתקיים שני רכיבים נפשיים בעת הנטילה / מציאה: האחד - כוונת המוצא לשלול את החפץ מבעליו שלילת-קבע; השני - ההנחה שניתן באמצעים סבירים לגלות את הבעלים.
במקרה דנן, אין מחלוקת כי המערער נטל את הטלפון הנייד מן הדלפק בתום-לב, בסוברו, בטעות, כי מדובר במכשירו שלו. לכן ברור, כי בעת הנטילה, שהיא גם עת המציאה, לא התכוון המערער לשלול את המכשיר מבעליו שלילת-קבע, וגם לא העלה על דעתו כל הנחה דבר האפשרות לאתר את הבעלים באמצעים סבירים. כל אלה התגבשו רק כאשר המערער הגיע לביתו ועמד על טעותו.
לפיכך, לא ניתן לקבוע כי המערער ביצע עבירת-גניבה במציאה, וקביעה זו של בית-משפט קמא בטעות יסודה.
עמד על-כך המלומד יעקב קדמי בספרו
על הדין בפלילים / חוק העונשין / הדין בראי הפסיקה (חלק' שני) 628 (מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2006) (להלן:
"על הדין בפלילים"):