זוהי עתירה כנגד החלטתה של המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן:
"המועצה הארצית" /"המשיבה 1"), המאשרת את החלטתה של וועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית ומותירה אותה על כנה.
ההחלטות עניינן בהצעת תוכנית 163/02/12
מרכז מסחרי אילות (להלן: "
התוכנית"), אשר הוכנה על ידי קיבוץ אילות (להלן: "
הקיבוץ"/"המשיב 5") ושבבסיסה עומדת הקמתו של מרכז מסחרי מזרחית לקיבוץ ועל מפתן שערי העיר אילת.
השתלשלות העניינים:
קיבוץ אילות יזם והכין תוכנית להקמת מרכז מסחרי כאמור לעיל. כנגד התוכנית הגישו העותרים וכן המשיבה 6 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת (להלן:
"הוועדה המקומית" /"משיבה 6") התנגדויות לוועדה המחוזית (להלן:
"הוועדה המחוזית"/"המשיבה 3"), אשר דחתה את ההתנגדויות ואישרה את התוכנית. בהמשך לכך הוגשו עררים למועצה הארצית אשר האצילה סמכותה לדון בעררים לוועדת המשנה לעררים (להלן: "
המשיבה 2"/"ועדת העררים"). וועדת העררים דחתה את העררים ברוב של 3 מול 2. בעקבות כך פנו חברי המיעוט שבוועדת העררים בבקשה לפי סעיף 6(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן:
"החוק") בבקשה לדיון חוזר בהחלטה במליאת המועצה הארצית, שהחליטה ברוב של 14 מול 5 שלא להתערב בהחלטת וועדת המשנה לעררים.
הדיון החוזר נערך ללא נוכחותם של העותרים ומבלי שניתנה להם זכות טיעון, זאת למרות בקשתם לטעון בפני מליאת במועצה.
טענות העותרים בקצרה:
לטענת העותרים בהחלטות שלעיל נפלו פגמים מהותיים ודיוניים המצדיקים את ביטולן על ידי בית המשפט.
לטענת העותרים, התוכנית נוגדת את המדיניות התכנונית שנקבעה ברמה המחוזית והארצית במדינת ישראל, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בתמ"א 35 (בעבר תמ"א 31) (להלן:
"התמ"א") ולפיה, אין לאפשר הקמתם של מרכזים מסחריים בשולי הערים ואשר נועדה למנוע שורה של נזקים שנגרמים כתוצאה מכך, הן למרכזי הערים והן למגמות ועקרונות התכנון בישראל ובכלל זה: פגיעה במרחב העירוני הקיים והחלשת מרכז העיר, פגיעה בעסקים קיימים וצמצום התחרות, פגיעה בשטחים פתוחים, פגיעה בעתודות קרקע לתעשייה/תעסוקה, הגדלת הגודש בכבישים ופגיעה באוכלוסיות החלשות.
עוד טוענים העותרים, כי התוכנית ואישורה מנוגדים לשורה של מסמכים ועמדות בנושא המחזקות את המדיניות שבבסיס התמ"א.
לטענת העותרים, אין מדובר בהחלפת שיקול דעת הגופים התכנוניים בשיקול דעתו של בית המשפט שכן מדובר בפרשנות משפטית, אותה פרשנות של המועצה הארצית, שלדעת העותרים היא פרשנות שגויה, לפיה ניתן "להחריג" ולאשר את התוכנית דנן וכי ההלכה היא שבית המשפט הוא הפרשן המוסמך.
לטענת העותרים, המועצה הארצית החליטה שלא להתערב בדעת הרוב, לאחר שקיימה דיון קצר ושטחי. לטענתם ההחלטה הינה החלטה לאקונית ובלתי מנומקת וזאת, בין היתר, מבלי שניתנה לעותרים ולמשיבה 6 האפשרות לטעון את טענותיהם ומבלי שהיו לפניה כל הנתונים הרלבנטיים ועיקרי המחלוקת.
בדיון בעתירה שהתקיים ביום 05/10/11, הוסכם כי סיכומי הצדדים יוגשו רק ביחס לפגמים בדיון בפני מליאת המועצה הארצית ולאחר מכן בית המשפט יכריע בעתירה כולה על סמך כל החומר המונח לפניו.
טענות העותרים ביחס לפגמים בדיון במועצה הארצית
לטענת העותרים, נפלו כשלים בדיון שנערך מכוח סעיף 6(ב) לחוק התכנון והבניה, בפני מליאת המועצה הארצית.
לטענתם, ההלכה הפסוקה הכירה בחשיבותו של דיון הנערך בפני רשויות התכנון שהן המוסד המתאים ביותר לדון בסוגיות תכנוניות מקצועיות, זאת בטרם בית המשפט לעניינים מנהליים יפעיל את ביקורתו השיפוטית.
לטענת העותרים, בענייננו, קיימה המשיבה 1 דיון פסול, חסר, שטחי ורדוד שאינו עולה בקנה אחד עם לשון החוק והפסיקה, כשהוא מתבסס על עמדה משפטית שגויה, רצוף שגיאות עובדתיות, תכנוניות ומשפטיות, כמו כן הדיון לוקה בהעדר מידע ופרטים חיוניים לשם הכרעה עקרונית בסוגיות הכלל ארציות שעלו במקרה זה וכן בסוגיות הקונקרטיות לאזור המדובר.
לטענת העותרים, המליאה כלל לא בחנה את טיעוני העותרים ואת טיעוני המשיבים, שלא הוצגו בפניה כלל. כן טענו, כי דיון על פי סעיף 6 (ב) לחוק, באופן שטחי ובלא בחינת טיעון הצדדים בערר וטיעונם ביחס להחלטה הקודמת בו, משמיט את הבסיס מה"הכרעה הסופית" במועצה וגוזר את גורלו להגיע לפתחו של בית המשפט לעניינים מנהליים, שם יאלצו הצדדים להעלות לראשונה את טיעוניהם כנגד ההחלטה הקודמת והסופית.
לטענת העותרים, טועים המשיבים ובפרט המשיבה 1, בתפיסתם את אופיו של הדיון המחודש שהיה צריך להתקיים על פי הדין. שכן, בניגוד לטענת המשיבים, הדיון המחודש אמור להיות דיון רציני, בפני המוסד התכנוני הבכיר ביותר במדינה, כשהוא בוחן את כל הסוגיות העקרוניות שעלו קודם לכן בעררים שנדונו בפני וועדת המשנה וכן את ההשלכות התקדימיות על מקרים אחרים במדינה ומכריע בהם סופית. לטענת העותרים, דיון כזה בוודאי שאיננו דיון במעין "בקשת רשות לבחינה חוזרת" של ההחלטה, שאליו כיוונה המליאה בדיון שערכה.
לטענת העותרים, על פי סעיף 6(ב) לחוק, עם דרישת חבר וועדת הערר להעברת ההחלטה להכרעה הסופית של המועצה, עוברת למליאת המועצה הארצית, סמכות ההכרעה הסופית בנושא העררים. בעניין זה הפנו העותרים לעע"מ 1386/04
המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' עמותת נאות ראש העין (פורסם בנבו) (להלן:
"עניין עמותת ראש העין"), שם נאמר כי התכלית העומדת מאחורי הנורמה שבסעיף 6(ב) לחוק, נשענת על ההנחה כי מדובר בנושאים תכנוניים המצויים בסמכותה המקורית של המועצה ואשר מטעמי נוחות ויעילות, הואצלו סמכויות מסמכויותיה לוועדת משנה המורכבת מחבריה. עוד נאמר שם, כי ראוי היה, כי המועצה תפעיל, הלכה למעשה, את סמכויותיה המקוריות במליאתה. וכן נאמר, כי קיום מחלוקת בוועדת המשנה עשוי להצביע על מורכבות השאלה העומדת לדיון, ואם כך הדבר, הרי שמוצדק כי ייערך לגביה דיון נוסף במליאה.