העליון: פרוטוקלי וועדות החקירה הפנימיות של רכבת ישראל יועברו למשטרה

הנשיאה ד' ביניש:

1.        בפנינו עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון מיום 22.7.2010 ברע"פ 851/09. בפסק-הדין האמור נקבע כי מכוח זכותם של המשיבים 11-1 (להלן: העובדים), שהם עובדיה של המשיבה 12 (להלן: הרכבת) להליך הוגן ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנגזרת ממנה, אין להעביר למשטרה את ההודעות שנגבו מהעובדים על ידי ועדות בדיקה פנימיות של הרכבת. ועדות אלה מונו כדי לחקור שתי תאונות דרכים קשות בהן היו מעורבות רכבות בשנת 2005. בשתי התאונות נהרגו שמונה בני אדם ורבים אחרים נפצעו. בקשת המשטרה לקבלת ההודעות האמורות נעשתה במסגרת הליך של הזמנה להציג חפץ לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי או הפקודה), וזאת כחלק מהחקירה הפלילית של שתי התאונות ולפני הגשת כתבי האישום בגינן. בהתאם להחלטתי מיום 2.11.2010 נועד דיון נוסף זה לבחון את שלב ההכרעה השיפוטית בשאלת תחולת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: עניין יששכרוב); ובענייננו בשלב תפיסת המסמכים לצרכי חקירה, ובמיוחד בנוגע לפרוטוקולים של ועדות חקירה פנימיות ועדויות שנמסרו בפניהן בפרט.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

2.        שתי תאונות הרכבת נשוא ההליך שלפנינו התרחשו בחודשים יוני ויולי 2005. משטרת ישראל פתחה בחקירה פלילית של התאונות שבמסגרתה זומנו העובדים לחקירה. במקביל לחקירה הפלילית מינתה הרכבת ועדות חקירה פנימיות לשם בירור נסיבות התרחשות התאונות. ועדות אלה גבו עדויות מהעובדים ומגורמים נוספים. לבקשת המשטרה העבירה הרכבת מסמכים רבים לעיון המשטרה, ובהם הדו"חות שנערכו על ידי ועדות החקירה הפנימיות. בחודש יוני 2006, לאחר שתיקי החקירה הוחזרו למשטרה על ידי הפרקליטות לשם ביצוע השלמות חקירה, פנה החוקר שטיפל בחקירת שתי התאונות לבית המשפט לתעבורה באשדוד בבקשה למתן צו להמצאת מסמכים לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, שקובע כדלקמן:

           במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט לתעבורה הסכימו הרכבת והעותרת (להלן: המדינה) (בהסכמה שקיבלה תוקף של החלטה) כי המסמכים הרלוונטיים לחקירת התאונות יעברו לידי המשטרה, למעט חומר שיש לגביו טענה של חסיון מפני הפללה עצמית, אשר יוכנס למעטפה סגורה שתופקד בכספת בית המשפט. החומר שלגביו הועלתה טענת החיסיון מפני הפללה עצמית ושאכן הופקד בכספת בית המשפט הוא הודעות העובדים בפני ועדות החקירה הפנימיות, שאותן התנגדה הרכבת להעביר לעיון המשטרה. בהקשר זה יצוין, כי הרכבת הודיעה כי היא מוותרת על החסיון הנתון לה מפני הפללה עצמית בכובעה כתאגיד, אך טענה כי אין בידה לוותר על החסיון מפני הפללה עצמית שעומד לעובדיה. לאחר קיום הליכים נוספים, שאין צורך לפרטם, דחה בית המשפט לתעבורה את טענותיה של הרכבת וקבע כי משעה שהרכבת ויתרה על החסיון שלה מפני הפללה עצמית אין היא יכולה לטעון בשם זכותם של העובדים לחסיון זה, שכן החסיון מפני הפללה עצמית הוא זכות אישית בלבד. בכל הנוגע לטענת הרכבת בדבר פגיעה בזכותם של העובדים להליך הוגן קבע בית המשפט לתעבורה כי העובדים יוכלו להעלות טענות באשר לקבילות ולמשקל הודעותיהם במשפטם שלהם. בית המשפט המחוזי אליו ערערו המשיבים לא ראה להתערב בהחלטתו של בית המשפט לתעבורה ואישר את החלטתו להעביר את ההודעות לעיון המשטרה. בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נתקבלה בפסק-הדין נשוא העתירה לדיון נוסף שבפנינו. עוד יצוין, כי בד בבד עם ההליכים המתוארים לעיל הוגש בחודש ספטמבר 2008 לבית משפט השלום באשקלון כתב אישום בנוגע לשתי תאונות הרכבת (שהדיון בו הועבר מאוחר יותר לבית משפט השלום בבאר-שבע). הרכבת והמשיבים 2 ו-7 נמנים עם הנאשמים בהליך האמור.

3.        חוות הדעת העיקרית בפסק-הדין נשוא העתירה ניתנה מפי חברי השופט י' דנציגר. בפסק-דינו קבע השופט דנציגר כי על אף שהרכבת אינה רשאית למנוע את העברת הודעות העובדים בפני ועדות החקירה הפנימיות למשטרה מכוח החסיון העומד לעובדים מפני הפללה עצמית, שכן חיסיון זה הוא חיסיון אישי בלבד, הרי יש למנוע את העברת ההודעות למשטרה בשל הפגיעה שתיגרם כתוצאה מכך בזכותם של העובדים להליך הוגן. פגיעה זו, בהתאם לקביעתו של השופט דנציגר, מקורה בכך שבהתאם לציפיותיהם הסבירות של העובדים, שהתבססו על הוראות הנוהל הפנימי של הרכבת, הודעותיהם אמורות היו להישאר חסויות וסודיות ולא לשמש נגדם במסגרת הליך פלילי. בהקשר זה ציין חברי בפסק-דינו כי לפי הנוהל הפנימי של הרכבת העובד אינו מיוצג בעת מסירת הודעתו בפני ועדת הבדיקה הפנימית והעובדים לא הוזהרו כי הדברים שנאמרו על ידם עשויים להימסר למשטרה ולשמש לחובתם במסגרת הליך פלילי. עוד יצוין, כי בפסק-דינו קבע השופט דנציגר כי לעובדים עומדת זכות טיעון עצמאית שבמסגרתה הם רשאים לטעון כנגד העברת הודעותיהם למשטרה בהליך לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, וזאת על אף שהצו לפי סעיף 43 הנ"ל היה מופנה לרכבת בלבד. זכות זו גזר השופט דנציגר בראש ובראשונה מזכות הטיעון העומדת לאדם בהתאם לכללי הצדק הטבעי לפני קבלת החלטה על ידי רשות שלטונית המשנה את מצבו לרעה. כן נקבע בפסק-הדין כי זכות הטיעון של העובדים בהליך לפי סעיף 43 לפקודה נגזרת מהזכות להליך הוגן, מזכות הגישה לערכאות וממגמת הרחבת זכות העמידה של צדדים שלישיים במסגרת ההליך הפלילי.

           קביעה נוספת בפסק-הדין נשוא העתירה היא כי בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שהוכרה בעניין יששכרוב ניתן למנוע - עוד בטרם הגשת כתב אישום - את העברתם למשטרה של מסמכים, אם הדבר יביא לפגיעה בהגינות ההליך. בהקשר זה ציין השופט דנציגר כי הזכות להליך הוגן חלה בכל שלביו של ההליך הפלילי, ובכלל זה בשלב החקירה המשטרתית. לגישתו, הכרעה בעניין קבילותה של ראיה עוד בשלב מקדמי, במסגרת הליך לפי סעיף 43 לפקודה, עשויה למנוע במקרים מתאימים את העמדתו לדין של חשוד כשאין די ראיות לכך. שיקול נוסף אליו התייחס השופט דנציגר הוא שלעיתים מניעת העברתה של ראיה לעיון המשטרה לפני הגשת כתב אישום תורמת להגשמת אינטרסים חברתיים חיוניים שהם חיצוניים להליך הפלילי. כך, בכל הנוגע לפרשה שלפנינו נקבע כי מסירת הודעות של עובדים בפני ועדות חקירה פנימיות למשטרה, באופן שיחשוף את העובדים לסיכון של העמדה לדין, עלולה ליצור "אפקט מצנן" באשר לשיתוף פעולה של עובדים עם ועדות חקירה פנימיות. אפקט מצנן זה עלול לפגוע, כך לפי השופט דנציגר, באפקטיביות של ועדות חקירה אלה ובאינטרס הציבורי. באשר לאופן יישום דוקטרינת הפסילה הפסיקתית בכל הנוגע למניעת העברת מסמכים לעיון המשטרה לפני הגשת כתב אישום ציין עוד השופט דנציגר כי דוקטרינה זו תיושם באופן דומה לאופן בו היא מיושמת לאחר הגשת כתב אישום - בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה לגופו.

           בנסיבות המקרה דנן קבע, כאמור, השופט דנציגר כי נוכח ציפיותיהם הסבירות של העובדים לחסיון ולסודיות הודעותיהם בפני ועדות החקירה הפנימיות, וכן אי-ייצוגם של העובדים בפני הוועדות ואי-אזהרתם כי דבריהם עשויים להימסר בעתיד למשטרה ולשמש לחובתם בהליך פלילי, יש למנוע את מסירת הודעותיהם של העובדים למשטרה. עוד הוסיף השופט דנציגר כי נוכח העובדה שכתבי אישום בפרשה הוגשו גם בלא שהמשטרה עיינה בהודעות ובהתחשב בטענת המדינה כי אין בכוונתה להגיש את ההודעות בבית המשפט (טענה שהמדינה חולקת עליה בעתירתה לדיון נוסף), הרי גם אם מדובר בראיות חשובות אין הן חיוניות. לפיכך הגיע השופט דנציגר למסקנה כי יש לבטל את הצווים שניתנו על ידי בית המשפט לתעבורה בהתאם לסעיף 43 לפקודה.

4.        חברי השופט א' רובינשטיין הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט דנציגר. לגישתו, הטעם העיקרי למניעת העברת הודעות העובדים לידי המשטרה הוא חובת ההגינות כלפי העובדים שמסרו את הודעותיהם והציפייה שנוצרה אצלם בעקבות הבטחה שנתנה להם הרכבת בנוהל ספציפי שלא לחשוף את החומר. בהקשר זה הוסיף השופט רובינשטיין כי יש לייחס משקל להיותה של הרכבת, שהייתה בעבר חלק מרשויות המדינה, גוף דו-מהותי. על כן מבחינת העובדים, כך לפי השופט רובינשטיין, הייתה הבטחת הרכבת לאי-חשיפת החומר מעין התחייבות של רשויות המדינה. עוד הוסיף השופט רובינשטיין כי בנסיבות העניין יש לאפשר לרכבת לחזור בה מהויתור על החסיון מפני הפללה עצמית ולקבל בחזרה את המסמכים שהופקדו בכספת בית המשפט, אם תבחר לעשות כן.

5.        שלא כחבריי השופטים י' דנציגר וא' רובינשטיין הגיע חברי השופט א' א' לוי למסקנה כי אין למנוע את העברת הודעות העובדים בפני ועדות החקירה הפנימיות למשטרה. בפסק-דינו הדגיש השופט לוי כי עניינו של פסק-הדין בעניין יששכרוב הוא בקבילותן של ראיות במסגרת הליך לבירור אשמה והוא לא התכוון למנוע מהרשות החוקרת לעשות שימוש בחומר ראייתי קיים. בהקשר זה עמד השופט לוי על ההבחנה בין קבילות לחיסיון, ועל כך שייתכן כי מסמך שאינו נהנה מחיסיון לא יהיה קביל בהליך משפטי. עוד הוסיף השופט לוי כי דוקטרינת הפסילה החוקתית שעוצבה בעניין יששכרוב היא דוקטרינת פסילה יחסית, שלפיה החלטה על פסילה ראיה אינה מתקבלת באופן אוטומטי אלא נתונה לשיקול דעת הערכאה היושבת לדין. השיקולים שעל אותה ערכאה לשקול, ובהם גם שיקולים הנוגעים לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם ולחשיבות הראיה, יכולים לגישתו של השופט לוי להילקח בחשבון רק על ידי ערכאה הדנה באישום קונקרטי לאחר הגשת כתב האישום ולא קודם לכן. לפיכך, הגיע השופט לוי למסקנה כי את טענות העובדים בנוגע לפגיעה בזכותם להליך הוגן כתוצאה מהעברת הודעותיהם למשטרה עליהם להעלות בהליך במסגרת ההליך העיקרי. כן ציין השופט לוי כי שאלת העיון במסמכיהן של ועדות חקירה פנימיות התעוררה בעבר בפסיקת בית משפט זה, אולם עד כה לא נמצאה הצדקה להורות על חסיונם של מסמכים אלה בדרך הלכתית.

טענות הצדדים

6.        לטענת המדינה בפסק-הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה שלפיה מן הראוי להרחיב את תחולתה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בעניין יששכרוב גם לשלב של טרם הגשת כתב האישום. המדינה טוענת כי הלכה חדשה זו, קובעת למעשה מעין חסיון פסיקתי חדש המונע מהמשטרה לעיין בראיות רלוונטיות ולאוספן, וזאת לעומת הלכת יששכרוב שעניינה הוא בשיקולי קבילות ראיות. לשיטת המדינה בכך מסיטה ההלכה החדשה את נקודת האיזון שנקבעה בעניין יששכרוב בין האינטרסים של חשיפת האמת ולחימה בפשע לבין זכויות הנאשם והגינות ההליך הפלילי. המדינה מוסיפה וטוענת כי הלכת יששכרוב מבוססת על תורת האיזונים ועל ההכרה ביחסיותן של הזכויות. בהקשר זה יש להתחשב, בין היתר, בחומרת העבירה המיוחסת לנאשם ובחשיבות הראיה להוכחת האשמה; אולם, כך ממשיכה המדינה וטוענת, איזון זה יכול להיעשות רק על ידי בית המשפט שדן בכתב האישום ושבפניו פרושה מלוא התמונה העובדתית והראייתית ואין ניתן לערוך את האיזון הנדרש בשלב החקירה. בהקשר זה גורסת המדינה כי ההלכה החדשה אינה מידתית; שכן היא משיגה שלא לצורך את ערך גילוי האמת מפני הערך של הזכות להליך הוגן, בעוד שניתן לערוך את האיזון הנדרש בין שני הערכים במסגרת המשפט עצמו. כן מציינת המדינה כי גם בשיטות משפט אחרות נבחנת השאלה של פסילת ראיות שנטען כי הושגו שלא כדין בשלב המשפט עצמו ולא בשלב החקירה. המדינה מוסיפה עוד כי העברת עיתוי השקילה של פסילת הראיות לשלב החקירה המשטרתית עלולה בעצמה לפגוע בזכות להליך הוגן, משום שייתכן כי דווקא בראיה שנפסלה במהלך החקירה המשטרתית יהיה טמון מידע שיהיה בו כדי להועיל למי מן הנאשמים על-פי כתב האישום שיגובש בסופה של החקירה. כן טוענת המדינה כי הענקת זכות טיעון לכל מי שנפגע מצו שניתן במסגרת חקירה פלילית תביא להעברת החקירה הפלילית אל בית המשפט ואף לסיכולה.

           בכל הנוגע למעמדן של ועדות חקירה פנימיות טוענת המדינה כי קיומם של הסדרים סטאטוטוריים ספציפיים המעניקים חיסיון לתחקירים פנימיים מסוגים שונים אינו מלמד על קיום חסיון מעין זה במקרים אחרים. לטענת המדינה, דווקא קיומם של הסדרים פרטניים מעין אלה מלמד כי המחוקק בחר להעניק חסיון זה לגופים מסוימים ולא לגופים אחרים, שלגביהם ערך קידום חקר האמת במסגרת החקירה הפלילית גובר על טענות חסיון למיניהן. בכל הנוגע לנסיבות המקרה שלפנינו טוענת המדינה לא היה זה סביר להחיל את הלכת יששכרוב. זאת, כך טוענת המדינה, משום ששתיים מבין שלוש קבוצות השיקולים שנמנו בעניין יששכרוב לצורך בחינת השאלה האם ראוי לפסול ראיה - קיומו של פסול בהתנהגות הרשות החוקרת ומידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה - כלל אינן רלוונטיות במקרה דנן. עוד טוענת המדינה, כי אין ניתן להעריך את חיוניות הראיות שנפסלו ולערוך את האיזון הנדרש לפי הלכת יששכרוב (לפי קבוצת השיקולים השלישית שנמנתה בעניין יששכרוב ונוגעת לבחינת הנזק מול התועלת החברתית בפסילת הראיה) מבלי לבחון את הראיה שפסילתה מתבקשת על רקע מכלול הראיות.

7.        המשיבים טוענים כי פסק-הדין נשוא העתירה אינו אלא פיתוח ויישום של הלכת יששכרוב והוא מבוסס על עקרונות דומים נוכח מעמדה החוקתי של הזכות לחירות והשפעת המהפכה החוקתית על זכויותיהם של חשודים ונאשמים בפלילים. כן מדגישים המשיבים את מעמדה החוקתי של הזכות להליך הוגן, כפי שהוכרה בעניין יששכרוב. בהקשר זה מציינים המשיבים כי זכות זו והזכויות הנגזרות ממנה (כגון זכות השתיקה והזכות לחסיון מפני הפללה עצמית) חלות גם בשלב החקירה, טרם הגשת כתב האישום. לטענתם, אין זה סביר ואין זה מידתי כי בית משפט שדן במקרה כלשהו במסגרת שלב החקירה יימנע ממתן ההגנה הנדרשת לזכות להליך הוגן ולזכויות הנגזרות ממנה, אף אם מדובר בדיון הנערך בשלב שלפני הגשת כתב האישום; זאת, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה ממשיכים המשיבים וטוענים כי אין מניעה שבמקרים המתאימים בית המשפט יזהה את עוצמת הפגמים שנפלו בהליך כבר בשלב החקירה. המשיבים מוסיפים עוד כי אם ניתן להכריע בשאלת קבילות הראיה בשלב החקירה וכך למנוע את הגשת כתב האישום (כאשר מדובר, למשל, בראיה היחידה עליה ניתן לבסס את האישום), מן הראוי לעשות כן ולמנוע מהחשוד את עינוי הדין הכרוך בקיום ההליך המשפטי. בכל הנוגע לטענת המדינה בדבר האפשרות לבחון את חשיבות הראיה רק בשלב המשפט עצמו טוענים המשיבים כי העובדה שהמדינה הגישה כתב אישום ללא קבלת הודעות העובדים מצביעה על כך שבמקרה דנן אין מדובר בראיות חשובות ומכריעות; זאת, במיוחד בהתחשב בכך שכל החומר האחר של ועדות החקירה - לרבות חלק מההודעות - נמסר למשטרה. לפיכך, לשיטתם, אינטרס גילוי האמת אינו נפגע כתוצאה מפסק-הדין נשוא העתירה. כן טוענים המשיבים כי בהלכת יששכרוב עצמה לא נקבעו מסמרות בנוגע לפרמטר של חשיבות הראייה, ואף צוין שם כי מדובר בפרמטר שאינו נקי מקשיים. באשר לחסיון ההודעות שנמסרו בפני ועדת החקירה הפנימית טוענים המשיבים כי בהיות הרכבת חברה ממשלתית, יש מקום לתת מעמד מיוחד לסמכויותיה מול עובדיה. המשיבים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי עובדי הרכבת נדרשים על-פי נוהל ועדות החקירה הפנימיות של הרכבת לשתף פעולה עם ועדות החקירה הפנימיות לשם שיפור הבטיחות ברכבת, כאשר הנוהל מבטיח לעובדים את שמירת סודיות וחסיון הדברים שנאמרו על ידם במהלך העדות. בהקשר זה מציינים המשיבים כי עובד שאינו מציית לנוהל ואינו משתף פעולה עם הוועדה נחשף לפגיעה ממשית במעמדו כעובד עד כדי פיטורים. כן מציינים המשיבים כי במהלך מסירת עדות העובד בפני ועדת החקירה הפנימית לא נשמרות הזכויות השונות העומדות לו בעת חקירה על ידי המשטרה, ובהן הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, זכות השתיקה והזכות להיוועץ עם עורך דין. המשיבים מדגישים עוד כי תוכן הדברים שנמסרו על ידי הנחקרים נכלל ממילא בדוחות ועדות החקירה שנמסרו למשטרה וכי התנגדותם היא רק למסירת האמרות בכתב של העובדים, שנחקרו בלי שנשמרו זכויותיהם ועלולים לעמוד לדין. כן מבקשים המשיבים לאפשר לרכבת לשקול מחדש את הויתור על החסיון מפני הפללה עצמית, היה וניטה לקבל את העתירה דנן.

דיון       

8.        שתי שאלות עיקריות ניצבות בפנינו בדיון נוסף זה. השאלה האחת נוגעת לשלב בהליך הפלילי בו ניתן להכריע בטענה בדבר אי קבילות ראיות שהושגו שלא כדין ותוך פגיעה בזכות להליך הוגן, בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בעניין יששכרוב. בנסיבות העניין שלפנינו השאלה היא האם טענה מעין זו יכולה להתברר בפני בית המשפט בהליך לפי סעיף 43 לפקודה בשלב החקירה המשטרתית עוד בטרם הגשת כתב אישום; או שמא טענה כזו יכולה להתברר רק בשלב מאוחר יותר - כאשר רשויות התביעה מפעילות את שיקול דעתן בדבר העמדה לדין, או במסגרת ההליך העיקרי עצמו לאחר שהוגש כתב אישום. השאלה האחרת היא האם בנסיבות העניין, ובהנחה שנמצא כי אין להכריע בשאלת קבילות הראיות בהליך מקדמי לפי סעיף 43 לפקודה, יש טעם אחר שעשוי להצדיק את אי-מסירת הודעות העובדים בפני ועדות הבדיקה הפנימיות למשטרה.