השופט י' עמית:
שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ר' רונן) מיום 27.12.2009.
רקע כללי
1. ענייננו בתביעת פיצויים שהגיש המשיב בע"א 467/10 (להלן ולצורך הנוחות: המשיב), סייען לשעבר של השב"כ, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, במהלך ועקב שירותו כסייען.
בכתב התביעה המתוקן נטען כי המשיב פעל בין השנים 2004-1987 כסייען של השב"כ. ביום 28.10.2004, לאחר שנחשפה פעילותו, הוא הוכה קשות על ידי מספר אנשי תנזים ונגרמה לו נכות צמיתה. עוד נטען, כי הובטח למשיב במפורש על ידי מפעיליו בשב"כ כי אם ייחשף הוא יחולץ מהשטח "ויינתן לו שיקום כלכלי מלא, לו ולבני משפחתו הקרובים. השיקום שהובטח לו כולל קבלת דיור חליפי קבוע ולא שכר דירה למשך שנה, ומקום עבודה חילופי קבוע, שכן בעבר עבד וכעת איבד את מקור פרנסתו". בהמשך נטען בכתב התביעה, כי ההבטחה שקיבל המשיב היא בגדר הבטחה מנהלית או כי נחתם בינו לבין המדינה הסכם בעל פה או חוזה עבודה לפיו אם ייחשף ויהיה נתון לסכנות נפשות הוא יועבר לישראל "ויקבל כאן שיקום כלכלי מלא כולל מקום מגורים חילופי, עבודה מסודרת וקיצבה. לתובע הובטח 'בית בטאבו' ומקור תעסוקה קבוע חילופי כגון: מאפיה, טאבון, מוסך בסטה וקיוסק". המשיב טען כי המדינה לא העמידה לרשותו שיקום מלא כפי שהובטח לו, והשתית תביעתו על מספר עילות: חוזית, נזיקית, עשיית עושר ולא במשפט. לכתב התביעה צורפה חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר ריסקין שהעמיד את נכותו של המשיב על 75%. סכום התביעה הועמד על כ-4.7 מיליון ש"ח.
פסק דינו של בית משפט קמא
2. בפסק הדין נדחתה טענתה המקדמית של המדינה כי נושא הסייענים מוסדר במסגרת המנהלת לשיקום סייענים (להלן: המנהלה), שהוקמה מכוח החלטת ממשלה משנת 1994 על מנת להסדיר את נושא הסיוע והשיקום לסייענים וקליטתם בשטח מדינת ישראל. נקבע כי מאחר שהמשיב הוא אזרח ישראלי הנושא תעודת זהות ישראלית (מכוח נישואיו לאזרחית ישראל), לא חלים עליו כללי הסיוע המוענקים לסייענים, ומכל מקום, תביעתו של המשיב מבוססת על עילות מתחום המשפט האזרחי ולבית המשפט יש סמכות עניינית לדון בתובענה.
3. מכאן נפנה בית המשפט לבחון את עילות התביעה לגופן. העילה הנזיקית נדחתה, לאחר שנקבע כי אמנם קיימת חובת זהירות מושגית של המדינה אך לא הוכחה כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. כנגד המשיב הופצו כרוזים בכפרו והוא נחטף והוכה קשות, אך בית המשפט קיבל את עדות רכז השב"כ, לפיו נאמר למשיב לצאת מהכפר למספר ימים אך הוא סרב לכך וטען כי הכרוזים נגדו הופצו בשל תחרות עסקית. נקבע אפוא כי לא הוכחה התרשלות של המדינה ולא הופרה חובת הזהירות כלפי המשיב.
4. עם זאת, קיבל בית המשפט את תביעתו של המשיב בעילה החוזית. נקבע כי מטבע הדברים, ההסכמות בין המשיב לבין מפעיליו בשב"כ לא הועלו על הכתב, וכי תוכן ההסכמות צריך להיבחן בהתאם לראיות לגבי הדברים שהוחלפו בין המשיב למפעיליו, ובהתאם לניסיון החיים וההיגיון. נקבע כי סביר מאוד להניח כי מי שמתעתד לתת שירותים של העברת מידע לרשויות, תוך שהוא לוקח על עצמו סיכון משמעותי, יבקש לדעת מה יהיו זכויותיו וזכויות בני משפחתו אם יפגע. נקבע כי המסקנה לפיה מדובר בדין ודברים רציני, שעונה לדרישת גמירות הדעת בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, היא מסקנה סבירה ומתבקשת ולכן המשיב הוכיח את רכיב גמירות הדעת.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את רכיב המסוימות בחוזה, בקובעו כי רכיב זה הוא בעל משמעות פחותה וניתן להשלים חוסרים בהסכם מכוח הוראות ההשלמה בחוק החוזים. נקבע כי תוכן ההסכמות בין המשיב לבין מפעיליו צריך להיבחן הן בהתאם לראיות והן בהתאם לניסיון החיים וההגיון, בהתאם לשאלה אלו הבטחות סביר שהיו נדרשות ומתקבלות. עוד נקבע, כי טענתו של המשיב - כי הוסכם בינו לבין מפעיליו שאם הוא יפגע כתוצאה מפעילותו, הדבר לא יגרום לו לפגיעה כלכלית ומצבו יושב לקדמותו במלואו מבחינה כלכלית - היא טענה סבירה, המתיישבת עם פעילותו שהייתה מסוכנת מאוד. לכן, מובן רצונו של המשיב להבטיח כי אם יקרה לו משהו הוא יזכה לשיקום מלא.
בית משפט קמא זקף לחובת המדינה את העובדה שהסוכן "רוג'ר", שגייס את המשיב לשירות השב"כ, לא התייצב לעדות, ולכן יש ליתן משקל לעדותו של המשיב שהוא היחיד שהיה שותף להסכמות בין הצדדים.
5. בית משפט קמא הזכיר כי גם המדינה אינה חולקת על כך שהמשיב זכאי לשיקום, אלא שלשיטתה השיקום הוא תהליך מתמשך ואינו נעשה בתשלום חד פעמי, בעוד שהמשיב עתר לפיצוי חד פעמי. נדחתה טענת המדינה כי ככל שהובטח למשיב שיקום מלא על פי גירסתו, המדובר בחריגה מסמכות של מפעיליו בשב"כ. נקבע כי לאור העדויות לפיהן מפעילי השב"כ מוסמכים להבטיח כסף לסייען כחלק מ"סל הכלים" שבידיהם, ומאחר שממכלול העדויות עלה כי גם קיימת אפשרות שסייען יקבל במהלך השנים דירת מגורים, הרי שהמסקנה לפיה המפעילים פעלו במסגרת סמכויותיהם איננה בלתי סבירה. לחילופין, ניתן להסתמך על דוקטרינת הסמכות הנחזית, באשר המשיב יכול היה להסיק כי ה"שלוח", במקרה זה רוג'ר, פועל במסגרת סמכותו.
6. על רקע קביעות ומסקנות אלה, קבע בית משפט כלהלן:
דיור - נקבע כי סביר שהמשיב דרש כי אם כתוצאה מפעילותו עבור המדינה הוא לא יוכל לחזור לביתו בשטחים, יינתן לו סכום כסף שיאפשר לו מגורים בישראל, אם כי לא בהכרח סכום כסף לרכישת בית מגורים חלופי. חוות דעת השמאי שהוגשה מטעם המשיב לגבי ערך ביתו בשטחים נדחתה על ידי בית המשפט, ונקבע כי המשיב זכאי לסכום של 4,000 ש"ח לחודש עד לתום תוחלת חייו ובמהוון.
שכר - נקבע כי סבירה המסקנה כי למשיב הובטח שכר חלופי וכי חישוב הפיצוי צריך להתבצע בדומה לאופן שבו מחושב פיצוי נזיקי. מאחר שגם המדינה לא כפרה בכך שהמשיב זכאי לפיצוי עבור "דמי קיום" בסכום חודשי של 3,700 ש"ח, הועמד הפיצוי על סכום זה עד לתום תוחלת חייו של המשיב ובמהוון.
כאב וסבל - משלא טען המשיב ולא הוכיח כי ביקש או כי הובטח לו פיצוי על כך, נקבע כי הוא לא זכאי לפיצוי בראש נזק זה בעילת התביעה החוזית.
על פסק הדין נסבים שני הערעורים המאוחדים שבפנינו.
תמצית טענות הצדדים בערעורים
7. המשיב טען בערעורו (ע"א 1086/10) כי ראוי לראותו כמרגל ולא כסייען. בכתב הערעור, המשתרע על פני 33 עמודים - ואשר בלשון המעטה ניתן לומר לגביו כי אינו ממוקד - הלין המשיב על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו. המשיב טען כי היה על בית המשפט לפסוק בראש הנזק של כאב וסבל, לאור העובדה שהוכיח כי הוכה קשות על ידי חבורה של אנשים, ועקב כך איבד הכרתו ואושפז למשך חמישה ימים. לטענת המשיב, טעה בית המשפט בכך שלא הסתמך על חוות הדעת הרפואית מטעמו (בתחום הנפשי) עקב אי התייצבות המומחה הרפואי לחקירה, באשר המדינה לא ביקשה לזמנו לחקירה על חוות דעתו, וכי למעשה איבד את כושר השתכרותו בשיעור של 75%. בדומה, נטען כי המדינה לא ביקשה לזמן לחקירה את השמאי שערך חוות דעת לגבי ערך דירתו של המשיב בשטחים.