ברט ואח' נ' החברה הכלכלית מיסודה של עירית טבריה בע"מ

פסק דין

לפני תביעה קטנה לפיצוי התובעות על כך שחפציהן נגנבו בזמן שישנו בחוף הכנרת, חוף המנוהל על ידי הנתבעת.

התובעות טוענות כי ביום 27.6.2009 הן שהו בליווי מספר חברות בחוף שבניהול הנתבעת, כאשר במהלך הלילה נכנסו גנבים דרך פרצה בגדר וגנבו לתובעות ציוד יקר ערך כגון ארנק, מצלמה, MP3, טלפון סלולארי, תיק המכיל סכומי כסף, תעודות, מסמכים וחפצים נוספים. למחרת האירוע, כאשר התובעות ניגשו לדווח לשומר על הפריצה, נאמר להם שאכן קיימת פירצה בגדר אשר ידועה להם.

התובעות טוענות כי מדובר בחוף סגור, אשר הכניסה אליו הינה בתשלום בלבד והוא כולל אבטחה והשגחה לאורך כל היום והלילה ורק מסיבה זו הן בחרו לשהות וללון בחוף זה והן אף שילמו עבור שירות ההגנה והבטחון לגופן ולרכושן. בשל העובדה שמדובר בחוף נפרד, מוסדר, סגור ומאובטח, מגיעות אליו בנות רבות בחודשי הקיץ, הן באופן עצמאי והן מטעם אולפנות מרחבי הארץ.

לטענת התובעות, השומר בחוף הרחצה הינו שומר שכר, אשר מקבל שכר בעד השמירה ועל פי חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן "חוק השומרים"), הוא אחראי לאובדן רכושן ולנזקיהן של התובעות.

הנתבעת טוענת בכתב ההגנה כי לא ניתן לייחס לה כל אחריות לאירוע נשוא כתב התביעה. השומר המוצב בכניסה לחוף נועד בראש ובראשונה למנוע כניסה של גורמי פח"ע ולשמור על הסדר הציבורי במקום והוא לא נועד לשמור על חפצים אישיים של הבאים בשערי החוף.

עוד טוענת הנתבעת כי התובעות לא מסרו מעולם חפץ לשמירתה ועל כן, אין תחולה לחוק השומרים. יתרה מכך, לא הוכח שהיתה פריצה לחוף הים ובהחלט ייתכן כי החפצים נגנבו על ידי מישהו אחר.

עוד טוענת הנתבעת כי נזקי התובעות מופרזים ומוגזמים, ולא הוצגו אישורים ואסמכתאות בכתב לגבי הציוד שעל פי הנטען נגנב.

דיון והכרעה

התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן ולא הוכיחו את תביעתן.

ראשית, לא הוכח כי מתפקידה של הנתבעת לשמור על חפציהם האישיים של הבאים ללון בחוף שמנוהל על ידה. התובעות לא הציגו כל ראיה, כגון כרטיס הכניסה לחוף, ממנה ניתן ללמוד שחלה על הנתבעת חובת שמירה כאמור. טענת הנתבעת ולפיה תפקידו של השומר המוצב בכניסה לחוף הינו תפקיד אבטחה – מפני כניסת גורמי פח"ע ושמירה על הסדר הציבורי במקום, מתיישבת עם הגיונם של דברים. הדבר מתיישב אף עם עדותה של התובעת מס' 2, אשר העידה בעמ' 2 שורות 23-25 כך: "לא יודעת אם היה כתוב או לא, אבל לא ציפיתי שתהיה שמירה בתוך החוף אבל ציפיתי שתהיה שמירה מחוץ לחוף כי החוף הוא מקום סגור, לא ציפיתי שבין מי ששוהה בחוף לא יהיו גניבות אבל בין החוף לרחוב שתהיה הגנה".

אין לקבל, בעניין זה, את הסתמכותן של התובעות על המושג "שומר שכר" שבחוק השומרים. סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח "שומר שכר" כ "שומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה". "שמירת נכס" מוגדרת כהחזקה בו כדין. אין חולק כי התובעות לא מסרו לחזקתו של השומר כל נכס שלהן וממילא אין לומר כי השומר קיבל תמורה בעד השמירה על נכס כזה או אחר של התובעות.

יתר על כן, התובעות לא הוכיחו טענתן כי גניבת חפציהן נעשתה על ידי אדם שפרץ לחוף מבחוץ ולא על ידי מי מבין הנשים שהתארחו בחוף באותו לילה, על פי עדות התובעות. התובעות לא הביאו כל ראיה לפירצה שלטענתן היתה בגדר, וטענתן בעניין זה עומדת אל מול טענת העד מטעם הנתבעת – מנהל החוף, אשר העיד כי לא היתה כל פירצה. (עמ' 3 שורות 11-14 לפרוטוקול). התובעות גם לא הצביעו על כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי הגניבה נעשתה על ידי אדם שפרץ לחוף מבחוץ. בעניין זה נתגלתה סתירה בעדותן: בעוד שהתובעת מס' 1 העידה כי "חיפשנו שם אם יש שאריות ולא מצאנו כלום" (עמ' 2 שורות 2-3 לפרוטוקול), התובעת מס' 2 העידה כי "באמת יצאנו וראינו קצת שאריות של חפצים מהתיקים, שידענו שזה מהתיק שלנו" (עמ' 2 שורות 28-29 לפרוטוקול).

זאת ועוד, גם אם היו התובעות עומדות בנטל המוטל עליהן ומראות כי חלה על הנתבעת אחריות לשמירה על חפציהן האישיים, וכי הגניבה ארעה על ידי פריצה של אנשים מחוץ לחוף, הרי שהתובעות לא פרטו כדבעי ולא הביאו כל ראיה שהיא ביחס לציוד שלטענתן נגנב מהן ולערכו.

על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין ועל פי בקשת הנתבעת, אין צו להוצאות.

המזכירות תמסור פסק דין זה לצדדים.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש בתוך 15 יום בבית המשפט המחוזי בנצרת.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ב, 02 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.