1. זוהי תביעה לתשלום פיצויים בסך 10,000,000 ש"ח בגין נזקים אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, בעקבות החלטת הנתבעת לאסור הלעטת מולרדים בישראל.
התובעת הינה חברה פרטית הרשומה ופועלת בישראל ואשר עסקה, למן הקמתה, בשחיטת מולרדים ושיווק כבד מולרדים בארץ ובחו"ל.
הנתבעת, מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר, החליטה ביום 09/03/2006 לאסור פיטום מולרדים ולהביא לסגירתו של ענף המולרדים בישראל עד ליום 31/07/2006.
בעקבות החלטת הנתבעת, נאלצה התובעת, בחודש יולי 2006, להפסיק את פעילותה בתחום המולרדים ולפטר את כל עובדיה.
עיקרי העובדות והרקע הדרוש לענייננו-
2. פיטום הינו הליך חקלאי שמטרתו ייצור כבד מוגדל ושומני למאכל אדם, הידוע בשם Foie Gras. במהלך הפיטום מקבל העוף את מזונו בצורה כפויה, באמצעות החדרת צינור לוושט (הלעטה). ההלעטה מבוצעת מספר פעמים ביום ובמהלכה מוזן העוף בכמות מזון העולה בהרבה על זו שהיה צורך אילו היה ניזון באופן חופשי. תקופת הפיטום נמשכת מספר שבועות, עד הגיע הכבד לגודל אופטימלי. גודלו של הכבד בסיום הליך הפיטום עולה על גודלו של כבד נורמלי, פי עשרה לערך.
הכבד השומני הופק באופן מסורתי מאווזים. עם זאת, בשנים האחרונות חל באירופה מעבר גורף לשימוש בברווזים במקום באווזים, בעיקר מסיבות כלכליות. בצרפת, שם עיקר הייצור והצריכה של ה - Foie Gras (85% מן הצריכה העולמית), עברו משימוש בלעדי באווזים בשנות ה-50' לייצור נוכחי אשר למעלה מ-90% ממנו מקורו בברווזים. הברווז שנבחר לשם ייצור הכבד השומני הינו ייצור כלאיים המתקבל מזיווג ברווז מוסקובי זכר עם נקבה של גזע ברווז מבוית (כדוגמת ברווז פקין), המכונה ברווז מולרד.
בארץ, לעומת זאת, הופק ה - Foie Gras ברובו המוחלט מאווזים והוא מוכר בשם "כבד אווז", על אף שהמינוח הלועזי אינו מתייחס לכבד המופק מאווזים דווקא. טרם סגירת הענף עסקו בגידול אווזים כ-100 משקים משפחתיים, מהם 45 עסקו בפיטום עצמו. זאת, לעומת מספר קטן של משקים אשר עסקו בפיטום מולרדים (מנספחי כתב התביעה עולה כי מדובר בחמישה משקים). על פי נתוני משרד החקלאות, היקף הגידול בארץ, נכון לשנת 2004, עמד על 3,324 טון אווזים וכ-380 טון מולרדים.
3. ביום 11/08/2003 ניתן פסק-דין בבג"ץ 9232/01
"נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212 (2003) (להלן: "
בג"ץ נח"). בפסק הדין קבע בית המשפט העליון, ברוב דעות, כי
תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), תשס"א-2001 (להלן: "
תקנות הלעטת אווזים") בטלות בהיותן עומדות בניגוד להוראות סעיף 2(א) ל
חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 (להלן: "
חוק צער בעלי חיים"). בדומה, נקבע כי פרקטיקת הלעטת אווזים על פי תקנות הלעטת האווזים, הינה אסורה. עם זאת, נקבעה בפסק הדין תקופת מעבר שבמהלכה הוטל על הגורמים הרלוונטיים לשקול את "המדיניות הראויה בשאלת פיטום אווזים". עוד נקבע כי במידה ויוחלט להמשיך בקיום הענף לייצור כבד אווז, יש להתקין תקנות שתבטחנה שימוש באמצעים באופן שהסבל הנגרם לאווזים על ידי הפרקטיקה הקבועה בתקנות, יופחת במידה משמעותית (בג"ץ נח, 264).
בעקבות פסק הדין האמור, החליטה הנתבעת לאסור את המשך השימוש בפרקטיקה לפיטום אווזים ומולרדים כאחד, על אף שפסק הדין עסק לכאורה בעניינם של אווזים בלבד. בכך הביאה הנתבעת לסגירת ענף המולרדים, כמו גם סגירת ענף האווזים, ומכאן תביעה זו.
תמצית טענות הצדדים-
4. לטענת התובעת, בג"ץ נח בחן את שיטת הלעטת האווזים וכלל לא עסק בשיטת הלעטת המולרדים. הנתבעת הרחיבה את קביעות בג"ץ נח בנוגע לשיטת הלעטת האווזים והחילה אותן על שיטת הלעטת המולרדים, ללא בסיס משפטי או עובדתי ותוך עריכת היקש שגוי. לטענת התובעת, קיימים הבדלים פיזיולוגיים מהותיים בין אווזים למולרדים. הבדלים אלה מביאים לכך שלמולרדים רגישות נמוכה ביותר להלעטתם במזון. הנתבעת לא בחנה את טענות התובעת בצורה מעמיקה ויסודית והתעלמה מן ההבדלים הפיזיים שבין שני סוגי העופות. הנתבעת לא ביצעה מחקרים וטרינריים או אחרים אשר היו יכולים להביא למציאת פרקטיקה חקלאית חלופית לפיטום המולרדים. כמו כן, הנתבעת לא עשתה כל ניסיון להסדיר בחקיקה ראשית את נושא הלעטת המולרדים ומציאת שיטות פיטום אשר יעמדו במבחני החוק. נטען כי הנתבעת לא ערכה לתובעת שימוע כנדרש, טרם החלטתה להורות על סגירת הענף וכי לא נתנה לתובעת התראה מספקת טרם סגירת הענף.
במעשיה ובמחדליה האמורים, הנתבעת לא פעלה בסבירות, פגעה בזכויותיה החוקתיות של התובעת לחופש עיסוק, קניין ושוויון ועוולה כלפי התובעת בעוולת הרשלנות.
נטען, כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב החלה על צד לפעולות משפטיות ואף הפרה חובות חקוקות החלות עליה בהתייחס להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק.
5. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת וטוענת כי החלטתה לאסור הלעטת בעלי חיים הינה החלטה נדרשת ומתחייבת לאור פסיקת בג"ץ ולאור הוראות חוק צער בעלי חיים. ההחלטה נתקבלה לאחר שניתנה לתובעת האפשרות להעלות את טענותיה בפני הגורמים הרלוונטיים ולהציג עובדות ונתונים להוכחת טענתה בדבר הבדלים מהותיים בין האווזים למולרדים. למרות זאת, התובעת לא הצליחה להוכיח הבדלים רלוונטיים אשר יש בהם להחריג את המולרדים מתחולת פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין נח. ההחלטה על אכיפת איסור ההלעטה, התקבלה לאחר שניתן לעוסקים בענף פרק זמן ממושך לצורך התארגנות וכן סיוע כלכלי לצמצום נזקיהם, על פי החלטת הממשלה.
הנתבעת סבורה כי לא נפל כל פגם בהחלטתה לאכוף את איסור הלעטת המולרדים כמתחייב מהוראות חוק צער בעלי חיים, כפי שפורשו על ידי בג"ץ, ובהעדר כל הסמכה חוקית לסטות מהן. מדובר בהחלטה סבירה וראויה אשר התחייבה מהדין ומהמציאות ואשר לא ניתן לבסס עליה עילת תביעה. דין הוא כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, אלא אם נעשה ברשלנות, שלא כבענייננו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעשה מנהלי שלטוני המבוסס על שיקולי מדיניות שבצידם שיקול דעת נרחב.
לטענת הנתבעת, התובעת אינה מצביעה על מקור חוקי אשר יכול להוות בסיס לחיוב המדינה בפיצוי הנתבע. חוקי היסוד אינם יכולים לשמש בסיס לטענה של הפרת חובה חקוקה, בוודאי מקום בו הפגיעה בזכויות מוצדקת ועומדת בתנאי פסקת ההגבלה. משכך, סבורה הנתבעת כי יש לדחות את התובענה.
6. השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים היא האם בהחלטתה לאסור הלעטת מולרדים פעלה הנתבעת ברשלנות כלפי התובעת, או שמא היתה זו החלטה סבירה ומתבקשת לאור המצב המשפטי, כטענת הנתבעת.
דיון והכרעה-