פסק דין
1.המדובר בתביעה לפיצוי בגין אבדן רכוש של התובע, אשר נסע בתאריך 31/12/09 באוטובוס של הנתבעת. התובע הניח את המטען שלו – תיק צ'ימידן ובו ציוד, בתא המטען של האוטובוס ואולם, כשירד מהאוטובוס התברר כי התיק נעלם.
התובע הגיש תלונה במשטרה, תמחר את הציוד וטען כי על הנתבעת לפצותו בשווי הציוד שאבד, בסכום העומד לטענתו על 10,749 ₪.
2.לטענת הנתבעת, בהתאם לתקנה 464א לתקנות התעבורה, המקום היחיד בו ניתן להניח חפצים הינו תא המטען. הנתבעת טענה כי על פי אישור המפקח על התעבורה, תקרת הפיצוי בגין אבדן ציוד מוגבלת לסכום של 425$.
לטענת הנתבעת, בעקבות הגבלת התקרה כאמור, הציבה במקום בולט בכניסה לאוטובוס, מודעה המציינת את ההגבלה על גובה האחריות. עוד טענה הנתבעת כי נזקי התובע הנתבעים מופרזים ומוגזמים וכי הציעה לתובע, לפנים משורת הדין, פיצוי בסכום של 1,700 ₪ ואולם התובע סירב תוך כוונה להתעשר על חשבונה שלא כדין.
בתאריך 11/12/11 העידו בפני התובע ואביו וכן העיד נציג הנתבעת. לאחר שהסתיים הדיון הגיש התובע הודעה לתיק כי בעקבות הדיון, צילם בשלושה אוטובוסים תמונות אשר יכולות להצביע על כך שאין באוטובוסים שילוט כנטען ע"י הנתבעת. אציין כי לאחר שהסתיים הדיון לא ניתן להוסיף ראיות.
טענת הנתבעת בדבר המודעה נטענה כבר בכתב הגנתה והתובע יכול היה להציג תמונות במהלך הדיון ולא לאחר סיומו.
דיון:
3.בהתאם להלכה הפסוקה כבר נקבע כי קיימת לנתבעת אחריות לאבדן מטען. ראה ת"ק 13163-04-10 אבי אנג'ל ואח' נ' VEOLIA וכן ת"ק 2596/04 ברק ברעם נ' אגד: הנתבעת הינה בגדר "שומר שכר" לפי חוק השומרים תשכ"ז (1967). הנתבעת אחראית להובלת הנוסע ומטענו ומקבלת תמורה בגין הובלת הנוסע והמטען המאוחסן בתאי המטען. התמורה שמקבלת הנתבעת מגולמת במחיר הנסיעה ולפיכך, המדובר כאמור ב"שומר שכר" – מי שמחזיק כדין נכסים של אחרים שלא מכוח בעלות ומקבל תמורה בגין חזקה זו.
בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק השומרים, קמה אחריות לשומר שכר, אלא אם יוכיח כי האבדן נגרם עקב התרחשות שלא יכל לצפות ולמנוע מראש, או כאשר השמירה הייתה טפלה למטרה העיקרית.
במקרה דנן, כבר נקבע כי המקרה אינו נופל לגדר אותם חריגים וזאת עת: "אין כל שליטה ופיקוח ממשי מצד הנתבעת על הכנסתם והוצאתם של תיקי הנוסעים מתאי המטען של האוטובוסים שלה, היעלמותם של תיקים אלה הינה התרחשות צפויה למדי. זאת ועוד, כפי שמציינת כב' השופטת קלוגמן בת"ק 2596/04 הנזכר לעיל, ניתן למנוע התרחשות זו בנקל – אמצעי מינימאלי הוא לשמור את תא המטען נעול בכל עת, כאשר איש מלבד נציג הנתבעת אינו יכול לפתחו, ולמסור לנוסעים את תיקיהם ע"פ מספר או אמצעי דומה, אשר יימסר לנוסע בתחילת הנסיעה עם הפקדת תיקו בתא המטען. אמצעים מסוג זה נהוגים אצל מובילים ברחבי העולם, והם אינם מסובכים או יקרים במיוחד.
כמו כן, הובלת נוסעים כרוכה כאמור בהובלת מטענם, ומטבע הדברים הובלת המטען כרוכה בצורך בשמירתו. על כן, מטרת השמירה אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, ולכן אין הנתבעת יכולה להסתייע גם בחריג זה" (ת"ק 13163-04-10 אבי אנג'ל ואח' נ' VEOLIA).
לאור האמור, משאין חולק כי התובע הניח בתא המטען של האוטובוס את מטענו והמטען לא נמצא לאחר מכן, נושאת הנתבעת באחריות לאבדן הרכוש.
4.לעניין גובה הנזק, אינני מקבלת את טענת הנתבעת כאילו יש להגביל את הסכום בהתאם להוראות המפקח על התעבורה. אמנם, יש הגיון, בהגבלת סכום פיצוי שכן ברי כי אין חברת הובלות יכולה לפצות בגין אבדן כל תיק ותיק ככל שהנוסעים בוחרים להניח בתיקים המאוכסנים בתא המטען, חפצים יקרי ערך. יחד עם זאת, וכפי שכבר נפסק בת"ק 2596/04 המוזכר לעיל, על מנת שהוראת המפקח לעניין הגבלת הסכום, תהיה בעלת תוקף, הייתה ההוראה צריכה להתפרסם ברשומות וזאת בהתאם לסעיף 10 לפקודת סדרי שלטון ומשפט תש"ח (1948) אשר על פיה, תוקפה של תקנה מותנה בפרסום ברשומות.
למרות קביעה זו כבר בפס"ד משנת 2004, לא הפנתה ולא טענה הנתבעת לפרסום ההוראה ברשומות, אלא צירפה רק את מכתבו של המפקח על התעבורה משנת 1993 (!!!) אל היועץ המשפטי בעניין.
עוד אוסיף כי בהתאם להפניה בת"ק 2596/04 הרי שכבר בת"א 164/95 נדאא אלמאדי נ' אגד, נפסק כי הוראת המפקח כלל אינה תקפה שכן הינה מנוגדת לסעיף 63 לחוק המסחרי העותמאני לפיו אחריותו של מוביל על המטען היא כמעט מוחלטת וניסיון לצמצמה מביא לפגיעה בציבור הנזקקים לשירותיו של המוביל הציבורי.
גם אם אניח כי כן קיים צידוק סביר כאמור,להגביל את תקרת הפיצוי, הגוברת על הוראת סעיף 63 לחוק ובניגוד לקביעת ביהמ"ש שם, הרי עדיין המסמך שצירפה הנתבעת הינו פנייה משנת 1993 אשר הסכומים המצוינים בה לא עודכנו עד היום ובוודאי שבנסיבות אלו,ההוראה שם אינה מידתית.
ברי כי שווי ציוד מלפני 18 שנים (!) אשר ביחס אליו ניתנה ההוראה בשנת 1993, אינו יכול לשקף את שווי הציוד הסביר היום בגינו תידרש חברת הובלות סבירה לפצות נוסע בגין אבדן מטענו. לאור זכות הקניין המעוגנת כיום בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי גם בשל כך מדובר בהוראה שעל פניה אינה סבירה, אינה מידתית ואין לקבלה שכן לא הותאמה ולא עודכנה מזה שנים רבות.
כאמור, בכל מקרה, משלא פורסמה ההוראה ברשומות, היא אינה ברת תוקף.
לאור האמור, אני דוחה את הטענה כאילו יש להגביל את סעיף הפיצוי.