העליון: לא ניתן להורות למשרד החוץ להמציא כתבי בית-דין לאיראן

הנשיאה ד' ביניש:

           בבקשת רשות הערעור שלפנינו מבקש היועץ המשפטי לממשלה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) מיום 4.12.2008 בבש"א 7333/04 ALAN B STEEN ואח' נ' הרפובליקה האיסלמית של אירן ואח', בה הורה למשרד החוץ להמציא לאיראן בקשות לאכיפת פסקי חוץ שניתנו נגדה בארצות הברית. בהחלטתו נדרש בית המשפט המחוזי לפרשנותה של תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א) ולאופן בו על משרד החוץ להמציא כתבי בי-דין למדינות זרות שאין לישראל קשרים דיפלומטיים עימן. לאור חשיבות הסוגיה, ניתנה על-ידנו, ביום 5.5.2010, רשות הערעור המבוקשת.

פתח דבר

1.        המשיבים 1 (להלן: המשיבים שטיין) ביקשו לאכוף פסק דין שניתן לטובתם בבית משפט אמריקאי, ביום 31.7.2003, ובו חויבה איראן לפצותם בסך 27.75 מיליון דולר בגין החזקתו של מר שטיין בשבי החיזבאללה; 19 מיליון דולר נוספים בגין החזקתו בתנאים ברוטאליים; 15 מיליון דולר פיצויים לגברת שטיין וכן פיצויים עונשיים בסך 300 מיליון דולר. יוער, כי מר שטיין היה מרצה באוניברסיטה האמריקאית בבירות וחטיפתו שם אירעה בשנת 1987. המשיבים 2 (להלן: המשיבים שטרן) הינם ילדיה של המנוחה לאה שטרן ז"ל, אשר נרצחה בפיגוע חבלני שביצע ארגון הטרור חמאס בשוק מחנה-יהודה בירושלים. בית המשפט הפדראלי האמריקאי במחוז קולומביה פסק בעניינם כי על איראן לשלם להם פיצויים בסך 13 מיליון דולר. יש לציין כי בטרם נדונה בקשתם לאכיפת פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, פנו המשיבים שטרן לבית המשפט המחוזי בנצרת לקבלת היתר המצאה מחוץ לתחום. היתר כאמור ניתן, כתבי הבי-דין הומצאו באמצעות חברת שליחים בינלאומית ולבסוף ביקשו המשיבים שטרן לקבל פסק-דין בהיעדר הגנה. ביום 7.8.2005 הועבר התיק מבית המשפט המחוזי בנצרת לבית המשפט המחוזי בירושלים. המשיבים 3 (להלן: המשיבים רובין) מבקשים אף הם לאכוף פסק דין שניתן לטובתם בבית המשפט הפדראלי של ארצות הברית במחוז קולומביה ביום 10.9.2003. בית המשפט האמריקאי קבע בפסק-דינו כי איראן העניקה לחמאס עשרות מיליוני דולרים עבור ביצוע פיגועי טרור בישראל וכי הפיגוע במדרחוב בן-יהודה, בו נפצעו המשיבים רובין, תוכנן ואורגן על-ידי איש חמאס שאומן בלבנון בידי סוכנים איראניים. על רקע ממצאים אלה קבע בית המשפט האמריקאי כי איראן אחראית לנזקים שנגרמו למשיבים רובין, ומשכך עליה לפצותם בסכום של 69 מיליון דולר.

2.        המשיבים הגישו, אפוא, שלוש בקשות לאכיפת פסקי חוץ שניתנו בארצות-הברית לטובתם ונגד הרפובליקה האיסלמית של איראן, משמרות המהפכה האיראניים והמשרד לביטחון פנים ולמודיעין של איראן (לשם הקיצור, ייקראו יחדיו: איראן). במסגרת הליכים אלו, ביקשו המשיבים להמציא את בקשתם לאיראן, בין אם באופן עצמאי ובין אם באמצעות משרד החוץ בהתאם להוראת תקנה 494 לתקנות סד"א, וזאת כתנאי להמשך הדיון בבקשת האכיפה. וכך מורה תקנה 494 לתקנות סד"א:

המצאה לאנשי הסגל הדיפלומטי

 494. היה הנמען מדינת חוץ או מחלקה, נציגות או סוכנות של מדינת חוץ, או עובד בהן שהוא בעל חסינות דיפלומטית או קונסולרית, ישלח בית המשפט או הרשם שני עתקים של הכתב למשרד החוץ לשם המצאת אחד מהם לנמען; תעודת משרד החוץ בדבר ההמצאה וזמנה תהא ראיה לכך ויראו את הכתב כאילו הומצא כדין.

           היועץ המשפטי לממשלה התייצב לדיון בפני בית המשפט המחוזי בירושלים וציין כי המצאת כתבי בי-דין למדינה זרה יכול שתעשה אך באמצעות משרד החוץ, ובאמצעות ערוציו הדיפלומטיים בלבד. עוד הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי מאחר שלמדינת ישראל אין יחסים דיפלומטיים עם איראן, הרי שמשרד החוץ לא יוכל לבצע את ההמצאה. שמיעת שלוש הבקשות אוחדה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים.

3.        להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי המוטיבציה העומדת בבסיס בקשות המשיבים לאכיפת פסקי החוץ האמריקאיים בישראל הינה סברתם כי בשטח מדינת ישראל מצוי רכוש השייך לאיראן וכי ביכולתם לממש רכוש זה בישראל. לשם כך על המשיבים לקבל תחילה הכרזה שיפוטית בדבר היות פסקי החוץ שניתנו בעניינם אכיפים לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ, התש"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ). המשיבים אף הוסיפו כי על-פי מיטב ידיעתם מדינת ישראל מתעתדת בזמן הקרוב להעביר כספים לידי איראן בגין הרכוש המדובר, אם במסגרת הליכי בוררות המתקיימים לשיטתם בין המדינות בנוגע אליו ואם מכוח הדין הכללי. מכאן, על-פי שיטתם, החשיבות שבפתיחת הליכי האכיפה בפני בתי משפט ישראליים.

החלטת בית משפט קמא

4.        לצורך בירור המחלוקת שנפלה בין המשיבים לבין היועץ המשפטי לממשלה בשאלת אופן ביצוע ההמצאה לפי תקנה 494 לתקנות סד"א קיים בית משפט קמא מספר דיונים. בסופם גדר בית המשפט את המחלוקת המשפטית שלפניו והגבילה לשאלות המשפטיות הבאות: האם המשיבים רשאים לבצע תחליף המצאה באופן עצמאי או שמא היות שמדובר בריבון זר, האפשרות היחידה להמצאה הינה על-פי תקנה 494? מהי הפרשנות הראויה לתקנה 494 - האם מקנה היא סמכות למשרד החוץ לקבוע איזה כתב בי-דין יומצא ואיזה לא יומצא? האם בסמכותו של בית המשפט לקבוע באיזה דרך ימציא משרד החוץ את המסמכים או שמא תפקידו לבחון את סבירות החלטת משרד החוץ ככל החלטה מנהלית אחרת?

           לאחר שנדרש לפרשנותה התכליתית של תקנה 494 ולתקנות המקבילות לה במשפט המשווה, כמו גם לחקיקה הישראלית המשיקה לתחום זה, הבהיר בית משפט קמא את עיקרי הכרעתו בשאלות האמורות וקבע בזו הלשון:

"1.   תקנה 494 מהווה הסדר מיוחד להמצאה למדינה זרה. הדרך להמצאה למדינה זרה הינה באמצעות משרד החוץ בלבד.

2.    תקנה 494 לא מוגבלת למצבים בהם מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין המדינה הזרה, כך שעל משרד החוץ להמציא את המסמכים בכל דרך האפשרית על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

3.    כאשר למדינה הזרה אין נציגות בארץ, נדרש אישור בית המשפט להמצאה אל מחוץ לתחום על פי תקנה 500 לתקנות.

4.    אין מקום לאשר המצאה בדרך של תחליף המצאה כאשר ידוע מקום מושבו של הנתבע, ובייחוד כאשר עסקינן במדינה זרה, אלא אם כן תסורב ההמצאה" (פסקה 57 להחלטתו מיום 4.12.2008).

5.        על בסיס קביעותיו אלה, הורה בית משפט קמא למשרד החוץ להמציא את כתבי בית-הדין לאיראן על-פי אחת משתי החלופות הבאות: הראשונה, משלוח דואר על-ידי משרד החוץ אל רשויות איראן; השניה, המצאה ישירה לנציגי איראן באו"ם או בטריבונאל בינלאומי אחר בו חברות שתי המדינות. כן נקבע, כי על משרד החוץ להמציא לבית המשפט ולמשיבים אישור על ההמצאה האמורה או להמציא "תעודת משרד החוץ" באשר לביצוע ההמצאה. לסיום קבע בית משפט קמא כי ההמצאה העצמאית שביצעו המשיבים שטרן בהליך שנוהל על-ידם בבית המשפט המחוזי בנצרת אינה כדין וכי עליהם להמציא מחדש את כתבי בית-הדין לפי המתווה שהוגדר על-ידו.

           החלטת בית משפט קמא אימצה, אפוא, באופן חלקי בלבד את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, במובן זה שנקבע בה כי תקנה 494 לתקנות סד"א מהווה הסדר ייחודי וממצה להמצאת כתבי בי-דין למדינות זרות באמצעות משרד החוץ. ברם, בחלקה השני של ההחלטה, דחה בית המשפט קמא את עמדת היועץ המשפטי לממשלה הגורסת כי יש להגביל את תחולתה של תקנה 494 הנ"ל אך למקרים בהם מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל למדינה הזרה, ולשיטתו יש לקיים הליך של המצאת מסמכים בכל דרך אפשרית ולאו דווקא בצינורות הדיפלומטיים. דחיית עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה היא שעומדת בבסיס הערעור שלפנינו.

6.        כאמור, לאחר שקיימנו דיון בבקשת רשות הערעור החלטנו ליתן את הרשות המבוקשת ודנו בערעור על פי החומר שהוגש לנו על ידי הצדדים לצורך הדיון בבקשה. השאלה בה נדרשנו ליתן הכרעתנו היא בעיקרה זו - האם תקנה 494 לתקנות סד"א מותירה את ברירת דרכי ביצוע ההמצאה למדינות זרות לשיקול דעתו הבלעדי של משרד החוץ, אם לאו. במילים אחרות, נדרשים אנו להכריע האם המצאת כתבי בי-דין למדינות זרות, מכוח תקנה 494 לתקנות סד"א, תהא מוגבלת לערוצים הדיפלומטיים שקבע משרד החוץ, קרי שליחת כתבי בי-דין לנציגות המדינה הזרה בישראל או שליחתם בהתאם להסכמה אחרת אליה הגיעו המדינות, או שמא על משרד החוץ לנקוט בכל דרך אפשרית מבחינה מעשית כדי לקיים את חובת המצאת המסמכים. משהובררה המחלוקת העומדת להכרעתנו, נציג את עמדות הצדדים בה.