המדינה תפצה בגין ירי בשוגג שגרם למות אזרחית ישראלית ללא קביעת אשם

א. מבוא

1.       המנוחה סומיה זידאן ע"ה, ילידת שנת 1955, מצאה את מותה בתאריך 17.5.2002, בסמוך לכפר שוויקה שבשומרון. מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מירי, שבוצע על ידי חיילי צה"ל, לעבר מכונית פרטית בה נסעה המנוחה.

          בתביעתם שלפני עותרים התובעים לכך, שהנתבעת תחויב לפצותם עבור הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממות המנוחה.

2.       המנוחה הייתה אזרחית מדינת ישראל, רווקה, והתגוררה בבית הוריה שבכפר ימה ליד הישוב זמר. בתאריך 17.5.2002 נסעו המנוחה, אמה (התובעת מס' 2) ואחותה (התובעת מס' 3) לכפר דיר אל-ג'וסון, על מנת לבקר את אחות המנוחה המתגוררת באותו כפר. במכונית בה נסעו שלוש הנשים נהגה התובעת מס' 3. הכפר דיר אל-ג'וסון שוכן מעבר ל"קו הירוק" באזור המוגדר מבחינה מדינית כ"שטח B" (דהיינו, שטח המצוי בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית, אך תחת שליטה ביטחונית של מדינת ישראל).

          קודם שהאם ובנותיה נסעו אל בית האחות שבכפר דיר אל-ג'וסון, נסעו הן לעיר טול-כארם הסמוכה, שם קנו ירקות ופירות, ולאחר מכן שמו פניהן לעבר בית האחות.

3.       במהלך נסיעה, מהעיר טול כארם לכפר דיר אל-ג'וסון, התובעת מס' 2 (אם המנוחה) ישבה ליד התובעת מס' 3 (הנהגת), והמנוחה ישבה במושב האחורי. לאחר צאתן מהעיר טול-כארם, ובסמוך לכפר שוויקה, נסעה על הכביש שיירה שמנתה שלושה כלי רכב צבאיים. נסיעת השיירה הצבאית על הכביש יצרה שורה של כלי רכב שהשתרכו אחריה, והמכונית הפרטית בה נסעו הנשים, נסעה אפוא כברת דרך לאחר השיירה הצבאית.

4.       בראש השיירה הצבאית נסע ג'יפ, ולאחריו נסעו שני נגמ"שים. לטענת התובעת מס' 3, בשלב מסוים סימן לה אחד החיילים, שישב בנגמ"ש האחרון, לעקוף את הנגמ"ש מימין. התובעת 3 טוענת, כי החלה לעקוף את השיירה מצד ימין על פי הסימן שקיבלה, ותוך כדי העקיפה נורו מספר יריות לעבר המכונית, ואז שמעה כי אחותה צועקת שנפגעה מהירי.

          לגרסת העדים מטעם הנתבעת, המכונית הפרטית עקפה את הנגמ"ש האחרון מצד שמאל, וזאת חרף כך שניתן לה סימן לעצור, נכנסה למרווח בין שני הנגמ"שים ועקפה את הנגמ"ש האמצעי מצד ימין, ובשעה שנכנסה למרווח שהיה בין הנגמ"ש הראשון והג'יפ שנסע בראש השיירה, בוצע ירי אזהרה לכיוון הכביש.

          מכל מקום, נראה הדבר, שמפקד הכוח הצבאי הורה למנוע את כניסת המכונית הפרטית בין כלי הרכב של השיירה הצבאית, מחשש שמדובר במכונית של מחבלים, ועל כן הורה לבצע ירי אזהרה לעבר הכביש. המנוחה נפגעה מהירי, ולגרסת הנתבעת מנתז של כדור שניתז מהכביש, וזמן קצר לאחר מכן נפטרה.

ב. טענות הצדדים

5.       בא כוח התובעים טען, כי המכונית בה נסעו המנוחה והתובעות 2 ו- 3 לא הייתה "רכב חשוד" כמשמעות הדבר בהוראות הפתיחה באש. על פי הוראות אלה "רכב חשוד" הוא רכב שיש לגביו חשד כי בתוכו מצוי חשוד בביצוע פשע מסוכן, ונקבע, כי פריצת מחסום שהוקם על ידי כוחות הביטחון די בה להחשדת נוסעי כלי הרכב בביצוע פשע מסוכן. עוד הוסיף בא כוח התובעים וטען, כי המכונית הפרטית לא העמידה את החיילים ב"סכנת חיים מיידית שלא ניתן להתגונן מפניה באופן יעיל אלא ע"י שימוש בנשק". בא כוח התובעים הוסיף וטען, כי אף אם התעורר בלבם של החיילים חשד כלשהו לגבי המכונית הפרטית בה נסעה המנוחה, כי אז היה עליהם לבצע נוהל מעצר רכב חשוד, ולכל היותר לבצע ירי לעבר גלגלי הרכב.

          לדעת בא התובעים, הירי שנעשה לעבר המכונית הפרטית לא נעשה אפוא על פי הוראות הפתיחה באש, ועל כן בוצע ברשלנות, ומכאן אחריותה של המדינה לפצות את התובעים.

6.       לעומת טענות אלה, טענה באת כוח הנתבעת, כי לחיילים שנסעו בשיירה נאמר, שקיים חשש לביצוע פיגוע באמצעות מכונית תופת, ולמכונית בה נסעו שלוש הנשים ניתנו שתי אזהרות לפני שבוצע הירי כלפיה. לטענת בא כוח הנתבעת, המכונית בה נסעו הנשים החלה לעקוף את השיירה והחייל בנגמ"ש האחרון סימן לה לעצור, ואף התרשם כי הנהגת במכונית הבינה את הסימן, אך בכל זאת המשיכה לעקוף את השיירה. הירי שבוצע לא בוצע ישירות כלפי המכונית הפרטית בה נסעו הנשים, אלא נורו שתי יריות בודדות לעבר הכביש, ויתכן שאחד הקליעים ניתז מהכביש ופגע בראשה של המנוחה. באת כוח הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי על סמך הדברים שהחיילים ראו, דהיינו עקיפת השיירה מצד ימין, והצמדות המכונית הפרטית לנגמ"ש שנסע באמצע השיירה, רשאים היו החיילים להבין כי מדובר בכלי רכב של מחבל, העומד להתפוצץ במרכז השיירה, והיו רשאים להניח כי הם נתונים בסכנת חיים ולפתוח לעבר המכונית באש.

          עוד טענה באת כוח הנתבעת, כי האירוע הוא "פעולה מלחמתית", ועל כן הנתבעת פטורה מאחריות.

ג.  הראיות מטעם התובעים בשאלת האחריות

7.       עדות הראיה מטעם התובעים, שהעידו על האירוע, הן התובעות 2 ו- 3 אשר נסעו עם המנוחה באותה מכונית.

          התובעת מס' 2, אמה של המנוחה, מסרה בסעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית (מוצג ת/1), כי ראתה חייל מסמן לתובעת מס' 3 לעקוף את השיירה מצד ימין, ועל דבריה אלה חזרה בחקירתה הנגדית. ואולם, בכל הנוגע לדברי העדה, בדבר הסימן שהחייל בנגמ"ש האחרון סימן לתובעת מס' 3, לעקוף את השיירה מצד ימין (סעיף 8 לתצהיר עדותה הראשית של העדה), מתקשה אני לסמוך על דבריה ולקבוע ממצאים עובדתיים על פיהם. הטעם לכך הוא, שלא שוכנעתי שהעדה ראתה את הסימן שנעשה, וקיימת אפשרות ממשית שהעידה על הסימן לעקיפה, שניתן על ידי החייל בנגמ"ש האחרון, משום ששמעה על כך מפי אחרים.

8.       לעומת זאת, עדות התובעת מס' 3, אשר נהגה במכונית הפרטית, עשתה עלי רושם אמין, והנני קובע כי יצאה לעקיפת השיירה בעקבות סימן שקיבלה מהחייל ח"ג שישב בנגמ"ש האחרון. עם זאת, בכל הנוגע למסלול נסיעתה של התובעת מס' 3, הנני מקבל את עדות החיילים, דהיינו שהתובעת מס' 3 עקפה את הנגמ"ש האחרון מצד שמאל, ואת הנגמ"ש האמצעי מצד ימין.

          התובעת מס' 3 העידה, כי נסעה אחרי השיירה הצבאית פרק זמן של כ- 15 דקות, ובשלב מסוים, ליד מקום בו יש רחבה המשמשת למשחקי כדורגל, סימן לה החייל שישב בנגמ"ש האחרון סימן, אותו הבינה כסימן המתיר לה לעקוף את השיירה מצד ימין. התובעת מס' 3 הדגימה את הסימן שניתן לה בתנועת יד מעגלית, ביד ימין בניגוד לכיוון השעון (כפי שהדבר נראה מכסא השופט בעת שהעדה ישבה מולי והעידה), והוסיפה, שאם החייל היה מבקש לסמן לה לעצור, כי אז היה מרים את כף ידו באצבעות צמודות. אציין, כי התנועה שהדגימה התובעת מס' 3 במהלך עדותה מתאימה יותר לעקיפה מצד שמאל, שהרי החייל בנגמ"ש האחרון ישב ופניו אליה. ואולם, הנני מקבל את עדותה של התובעת מס' 3, כי הסימן שקלטה, היה סימן לעקוף את השיירה.