תאונות הדרכים גובות בישראל, ובעולם כולו, קרבנות רבים, מדי יום כמעט. ההרגשה, הן בציבור הרחב והן בציבור העוסקים בתחום, כי צריך וניתן לעשות רבות לצמצום התופעה תוך שאיפה למניעתה כליל. כל אימת שמתרחשת תאונה חמורה מתעורר הדיון הציבורי בנדון, כאשר לעתים קרובות הנושא העיקרי וכמעט הבלעדי בדיונים הינו שאלת חומרת העונש שיוטל על הנהג שגרם לתאונה.
בהנחה כי המטרה העיקרית של כולנו היא מניעתן של התאונה והטרגדיה הבאות, יש לבחון האמנם החמרה בענישה תשיג מטרה זו? האם אין צעדים אחרים שיועילו יותר? האם אדם הנכנס לרכבו ייזהר יותר מקטילת חייו של זולתו אם יידע כי הוא צפוי לעונש מאסר בן שלוש שנים, וייזהר פחות אם יידע כי הוא צפוי לעונש מאסר בן שנה אחת בלבד? בתיק דנן אמר הנאשם בפניי את הדברים הבאים, אשר התרשמתי כי יצאו מליבו ומבטאים את תחושתו האמיתית:
"אם הייתי יכול להחזיר את הימים עד התאונה, הייתי מעדיף שאני אהיה בצד של המתים. אני מאז התאונה התמונה הזו מלווה אותי.אני לא ישן, לא מתפקד..."
אני מאמין לנאשם שאכן היה מעדיף כי חייו היו אלה שהיו מסתיימים באירוע הטראגי ולא חייהם של שלושת בני משפחת סועאד.
סנגורו של הנאשם ציין את הדברים הבאים:
"בתאונה עצמה חיי הנאשם היו בסכנה ברורה ומוחשית. על פי סעיף 4 לעובדות כתב האישום כתוב שהוא סטה לנתיב הנגדי ופגע במשאית. אין מחלוקת שהנאשם לא ניסה להתאבד באותו יום מר וקשה, ואם אנחנו מדברים על ענישה שמטרתה להרתיע אחרים, אז ברור שנסיעה אל מול משאית זה דבר הרבה יותר מרתיע מכל עונש אפשרי. אין אדם שצריך להגיד לו, אוי ואבוי לך אם תיסע אל מול משאית".
מקובל להניח כי לענישה יש השפעה מסוימת, בעיצוב תרבות הנהיגה של אזרחי המדינה, אולם לא נתקלתי במחקר המוכיח השפעה של הענישה על מניעת תאונות דרכים ובמיוחד הקטלניות שביניהן.
תפקידו של בית המשפט הינו לגזור את עונשו של הנאשם המורשע לפניו. אולם אם בשם המלחמה בתאונות הדרכים נדרש בית המשפט להחמיר את הענישה, הרי אין בית המשפט יצא פטור מחובתו האמיתית אם ימלא רק את תפקידו הטכני, ימנע מבחינה אמיתית של הסוגיה, לא יביע דעתו ולא ישמיע קולו בנקודה כואבת זו. הטלת כל כובד האשמה והאחריות על הנהג לבדו, טומנת בחובה סכנה של התנערות הרשויות ממילוי חובתן.
מיד יום שומעים אנו על נהגים שעקב תאונה בה היו מעורבים קיבלו את העונש החמור מכל ואיבדו את חייהם, או גרמו לאובדן חיי יקיריהם. אם ידיעה כזו אינה מרתיעה כל אוחז בהגה ומרחפת כחרב דמוקלס מעל לראשו להזכירו לנהוג בזהירות ובתשומת לב מלאה, אזי ידיעה כי נהג מסוים קיבל עונש של מספר שנות מאסר תועיל בכך? חושש אני כי התשובה לשאלה זו שלילית.
התאונה דנן אירעה, כמו חלקן הארי של תאונות הדרכים, עקב חוסר תשומת לב רגעי של הנאשם. מחקרים מגלים כי רוב רובן של התאונות נגרם עקב חוסר תשומת לב למספר שניות, ורק מיעוטן עקב נהיגה פרועה במודע. לעניות דעתי, מלחמה בנגע זה של נהיגה בחוסר תשומת לב חייב לבוא, בטרם דגש על ענישה מחמירה, בשתי דרכים עיקריות: חינוך הציבור ושיפור תשתיות.
חינוך הציבור כי הנהיגה הינה פעולה מסוכנת אותה יש לבצע במיומנות ותשומת לב מלאה. חינוך שיתמקד בהסבר לסכנות הטמונות בהסחת הדעת אשר לצערי רק הולכת וגדלה בעקבות מכשירי הטלפון, הניווט ושאר אביזרים אשר השימוש בחלקם מותר וחוקי, אך מסוכן עד מאוד.
שיפור תשתיות ובניית כבישים סלחניים יותר לטעויות נהגים. כבישים בעלי שוליים רחבים ובעלי הפרדה פיזית בין כלי הרכב הנוסעים בכיוונים נגדיים, וכבר הוכח לא אחת, בארץ ובעולם, כי גדר הפרדה בנויה היטב בין נתיבים נגדיים תציל חיים יותר מכל מבצע אכיפה של המשטרה או מכל ענישה מחמירה בבית המשפט.
אם נשוב ונבחן את המקרה דנן, מתברר כי למעשה נגרמה התאונה עקב שניים:
האחד, חוסר תשומת לב מצד הנאשם, אשר חזר לביתו אחר יום עבודה ומחשבותיו נדדו אל נושאים שמעבר לנהיגה עד כי למעשה "התנתק" מחווית הנהיגה וביצע אותה כלאחר יד כמי שעושה פעולה יומיומית ושוכח כי מדובר בפעולה מסוכנת ביותר.
הגורם השני שחבר לראשון והביא לתוצאה הקשה הינו מצב הכביש ביום האירוע. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכביש בו אירעה התאונה היה כביש מסוכן ביום האירוע, וזאת עקב עבודות נרחבות שבוצעו באותה תקופה לשם הרחבתו. על פי
חוות הדעת ההנדסית שנערכה בידי המשטרה המדובר בכביש צר במיוחד בו רוחב הנתיב 3.3. מ' לעומת רוחב של 3.6 שנקבע בתקן ושוליים של 70 ש"מ בלבד בצד אחד ו - 90 ס"מ בלבד בצד השני. בכביש זה נפח התנועה היומי היה 33,600 כלי רכב ליום, כאשר הדרישה להרחבה לכביש דו נתיבי הינה בנפח תנועה של 16,000 כלי רכב ליום.
מצב זה הפך את הכביש למעשה למלכודת וגרם לכך שטעותו של הנאשם גרמה למצב בלתי הפיך בו נהג המשאית לא יכול היה להתחמק מפגיעת רכב הנאשם, ומובן כי המנוח, אסמעיל ח'ואלד, לא יכול היה לעשות דבר בכדי להציל משפחתו מפגיעת המשאית.
מובן כי לצד צעדים אלה יש לפעול לאכיפה נכונה ויעילה של חוקי התנועה כנגד נהגים עבריינים אשר נוהגים באופן חסר אחריות, מסכנים עצמם וחיי אחרים, ועל פי המחקרים הקרימינולוגיים יעילות ווודאות האכיפה מרתיעות יותר מענישה מחמירה שהסיכוי לה נמוך.
לאחר כל האמור לעיל, חובה עלי למלא תפקידי אשר הינו, לקבוע את עונשו של הנאשם שבפניי, וזאת מתוך תקווה כי הגורמים האחרים ימלאו את תפקידם, ויבחנו את הגורמים לתאונה ותוצאותיה כמו גם את הגורמים לתאונות הרבות האחרות ויפעלו למניעתן.
על פי העיקרון שנקבע בידי בית המשפט העליון דינו של נהג שגרם ברשלנות למותו של אחר, ייגזר ראשית לכל, לפי רמת הרשלנות שגילה הנהג עובר להתרחשות התאונה וסמוך מאוד לכך, ולאו דווקא על פי התוצאה, שהיא לחלוטין מקרית. ההלכה נקבע בע"פ 6755/09
ארז אלמוג נ' מדינת ישראל, ולפיה:
"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות.".