הלקוח טען: אשתי התגרשה ממני לאחר שקיבלה מבזק בינ"ל מידע על שיחותי לחו"ל

זוהי תביעה לפיצוי התובע בסך של 20,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לו עקב רשלנות נטענת של הנתבעת.

התובע טוען בכתב התביעה כי בתאריך 11.3.11 פנה לנציג שירות של הנתבעת וביקש לפתוח על שמו מנוי חודשי לשיחות לחו"ל. בתאריך 30.3.11 ביקש מנציגת שירות לקוחות ליתן לו קוד צופן אישי, שרק באמצעותו ניתן לקבל פרטים אודות המנוי, מספר שיחות, זמן שיחות וכו'. למחרת בתאריך 31.3.11 אשתו התקשרה למוקד הנתבעת וביקשה לקבל פרטים על השימוש שעשה בקו הטלפון. ואכן, נציגת שירות לקוחות מסרה לאשתו פרטים שביקשה, מבלי שדרשה את קוד הצופן האישי, ולבקשת אשתו אף שינתה את קוד הצופן האישי שלו. עקב כך, נשבר האמון שהיה בינו לבין אשתו, חיי הזוגיות שלהם התערערו, והיא החלה בהליך גירושים כנגדו. נציגת הנתבעת התנצלה בפניו על המקרה.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי המדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית. מנוי הטלפון היה על שמו ועל שם רעייתו, והיא הוגדרה כבעלים משותפים עימו של המנוי. הפרטים נמסרו לאשתו לאחר זיהוי מלא. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה צילומים מתיקו של התובע ושם צויין במפורש כי הבעלים של המנוי הוא התובע ואשתו. בכך נסתרה טענת התובע בעדותו כי הוא בלבד היה בעל המנוי. המדובר בעדות כנגד מסמך בכתב, שאין ליתן בה אמון.

הנתבעת אינה חולקת על כך כי התובע ביקש להוסיף אמצעי זיהוי נוסף בכרטיס שהינו קוד זיהוי ספרתי, אולם, בשל העובדה שמטרת התובע  היתה להסתיר מידע מאשתו שאף היא היתה הבעלים המשותפים עימו לקו, היה צריך לברר מראש באלו תנאים ניתן להגביל קבלת מידע של בעל המנוי הנוסף, אם בכלל. אם לא ניתן היה, יכול היה להתקשר עם הנתבעת במנוי אישי שלו בלבד. ההנחיה של הנתבעת בדבר מתן פרטים למי שמזדהה כראוי, היא הנחיה סבירה. כך ייתכן שלקוח שכח את מספר קוד הזיהוי, לא ייתכן למנוע ממנו לעולמי עד מלקבל מידע אודות פרטי השיחות. קיים תיעוד על פנייתה של אשת התובע, מהרישומים ברור שהמידע נמסר לה רק לאחר תצלום תעודת הזיהוי שלה, ומתן פרטים מלאים של אמצעי התשלום.

נוסף על כך, אין קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הנטענת כלפי הנתבעת, אם בכלל, להתערערות חיי הזוגיות של התובע ואשתו, והליך הגירושים שנקטה בו לאור האינפורמציה שגילתה בנוגע לשיחות שניהל אם ידידה בחו"ל. התובע הודה בעדותו כי היה בקשר  עם ידידה, והתכוון לסיים את הקשר, כך שאם אשתו לא היתה מקבלת את האינפורמציה מהנתבעת, לא היתה מבקשת להתגרש ממנו.

מבחן הקשר הסיבתי המשפטי איננו המבחן "אילולי לא".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי- התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982).

וכן בנוסף, המזיק - המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה).

כידוע, פסק הדין האנגלי 562 A.C  [1932] Donoghue v.Stevenson  קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח" (י' גלעד "על הנחות עבודה, אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כו' 295, 296 (התשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו - 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 129- 130 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם [פורסם בנבו] 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום; פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 809 (1993).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (proximity) או הרעות (neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמטיבית על המזיק.

במקרה דנן קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע במסגרת המוסכם ביניהם כבעל מנוי וכמספקת השירות, אולם, בנסיבות שפורטו לעיל, לא מצאתי כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע,לחילופין, מצאתי כי אין קשר בין הנזק הנטען לבין התרשלות הנתבעת, אם בכלל, ולחילופי חילופין, כי לתובע אשם תורם במידה מכרעת הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה".

לחילופי חילופי חילופין, הנזק לא הוכח.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 750 ש"ח. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  י"ח חשון תשע"ב, 15 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.