רקע
1. בפני בקשה לחייב את אוצר המדינה בתשלום פיצויים למבקש מכוח הוראות סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), לאחר שזוכה מאשמת ביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בנוסף מתבקש חיובה של המתלוננת בהוצאות המבקש, מכוח הוראות סעיף 81 לחוק.
2. ביום 21/3/07 הוגש כנגד המבקש - ס. א. ת. - כתב אישום חמור, אשר ייחס לו מסכת ארוכה של עבירות אלימות כלפי אשתו, בין השנים 2002-2006. בכלל זה נטען כנגדו כי הכה אותה בכל חלקי גופה פעמים רבות מהלך השנים - גם כאשר הייתה בהיריון; השליך עליה חפצים ושפך עליה משקאות רותחים; כלא אותה בבית; כיבה עליה סיגריות בוערות; וגרם לה לחבלות רבות ואף לפציעה. עוד יוחסו לו עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, לאחר שנטען כי ניסה להניא קרובת משפחה מלספר את הידוע לה על הפרשה.
3. ביום 30/6/09 זיכיתי את המבקש/הנאשם מכל המיוחס לו, זיכוי שאף לא היה מחמת הספק.
בהכרעת הדין עמדתי, שלב אחר שלב על התהליך המלא שהוביל אותי לתוצאה זו. תהליך שתחילתו באמון מלא שנתתי בגרסת המתלוננת ובעדויות התביעה הנוספות שתמכו בגרסתה - בעיקר תיעוד החבלות, כביכול, שהותיר הנאשם בגופה (תיעוד מעוור במידת מה) - המשכו בעוד ועוד תמיהות וספקות שהעמידו כנגד עדות המתלוננת סימני שאלה מטרידים - עיקרי שבהם עניינו בקביעתם של שלושה מומחים בעלי שם, אשר קבעו חד משמעית כי תיעוד החבלות על גופה מעלה כי לא יכלו להיגרם במועד בו נקבה המתלוננת - וסופו לאחר שהובהר, ללא כחל ושרק כי נסיעתה/בריחתה של המתלוננת לחו"ל תוכננה זמן רב קודם לכן, ולא מן המניעים אותם מנתה בעדותה. או אז התמוטטה גרסת המאשימה, ותחתיה לא נותר בידי לקבוע אלא כי הנאשם הוא הדובר אמת.
מצאתי איפוא לדחות את עדות המתלוננת בשלמותה, ולהעדיף את גרסת המבקש ביחס לכל האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. בהתאם זוכה מכל אשמה.
4. ערעור שהגישה המשיבה על זיכוי זה (עפ"א 349/09, בבית המשפט המחוזי בנצרת), נדחה (להלן: "הערעור").
תמצית טענות הצדדים
5. נוכח האמור ולאחר שזוכה זיכוי מלא, עותר המבקש לחייב את אוצר המדינה בתשלום הוצאות הגנתו וימי מעצרו. כן עותר הוא לחייב בפיצויים בגין הוצאות הגנתו והוצאות התביעה את המתלוננת.
6. המבקש סומך בקשתו לפיצוי על ידי
המדינה על שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק - "לא היה יסוד לאשמה" ו"נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - וטוען, בתמצית, כי רשויות התביעה, התרשלו בחקירתן, עד כדי קיומם של מחדלי חקירה רבים בתיק; לא ערכו השלמות חקירה מתבקשות; לא בדקו לעומק את הראיות שהיו בידיהן ולא ניתחו אותו באופן ראוי ומקצועי; לא בחנו לעומק את טענות המבקש; כי בהתאם, לא היה יסוד להאשמה על סמך התשתית הראייתית שנאספה עובר להגשת כתב האישום; כי כתב האישום התבסס מלכתחילה אך ורק על ספקולציות; וכי היה על המדינה להפסיק את ההליכים בתיק כאשר המבקש הוכיח את גרסתו.
בהתאם נטען כי על רשויות התביעה הייתה מוטלת החובה לבדוק את הראיות בכוח - אלו שהיו אמורות להיות בידיה אלמלא התרשלותה - וכי העדר ראיות אלו גרם לכך שלא ניתן היה להפעיל את שיקול הדעת הנדרש והסביר טרם הגשת כתב האישום. לו הייתה התביעה עושה מלאכתה נאמנה, כך הודגש, ברי כי לא היה מוגש כתב אישום.
7. עוד נטען כי במסגרת בחינתו של סעיף 80 הנ"ל, יש לייחס משקל רב לזיכויו המלא של המבקש ולנזק הרב שנגרם לו כתוצאת ניהול ההליך.
8. מנגד טוען ב"כ המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, לאחר שאינה נכנסת לגדר החלופות המנויות בחוק והיות שאין הצדקה לפיצויו של המבקש. בתוך כך ביקש תחילה להדגיש כי אין לראות בזיכוי המבקש משום "זיכוי מוחלט ומלא" כפי טענתו, אלא משום זיכוי מחמת הספק, לאחר שכב' השופטת א' הלמן קבעה בערעור כי "מן הראוי היה להורות על זיכויו של המשיב מחמת הספק", וכי: "אשר על כן, ובהסתייגות לעיל, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור" (עמ' 28 לפרוטוקול), ולאחר שכב' השופטים א' קולה וי' אברהם הצטרפו לחוות דעתה.
זיכוי מחמת הספק - הגם שאין חולק כי הוא זיכוי לכל דבר ועניין - אינו כולל קביעה פוזיטיבית בדבר קיומה של עלילה כנגד המבקש, ומשליך גם על ההצדקה להיענות לבקשתו לפיצוי (ובמיוחד בהקשר של סעיף 81 לחוק).
9. עוד טען הוא כי יש להסתכל על חומר החקירה שהיה מונח בפני הרשויות, ערב הגשת כתב האישום, כעל תמונה כוללת, ולדחות את הטענות בדבר התרשלות בחקירה. על האמור הוסיף מן הזהירות שבבחינת הראיות ב"חוכמה שבדיעבד" וטען כי יש לדחות את הבקשה על חלופותיה, בשים לב לאיזון השיקולים שיש לערוך, ואשר אינו מצדיק בענייננו את מתן הפיצוי למבקש.
10. יובהר כבר עתה כי ב"כ המבקש ביקש לדחות מכל וכל את הטענות לעניין טיב הזיכוי, וטען כי גם בית המשפט המחוזי לא שינה את זיכויו המלא של המבקש. כך לאחר שבסיום הערעור נכתב, ברחל בתך הקטנה כי: "הוחלט, איפא, פה אחד, לדחות את הערעור ולהותיר זיכויו של המשיב
על כנו" (ההדגשה אינה במקור)
למרות הסתייגותה של כב' השופטת א' הלמן; כך לאחר שלא צוין שם כי יש לשנות את טיב הזיכוי; וכך גם לאחר המשיבה לא עשתה דבר לצורך הבהרה/שינוי/תיקון פסק הדין.
כך או כך, הוסיף וטען המבקש כי זיכוי מחמת הספק אינו שולל את עצם הפיצוי, אלא מהווה, לכל היותר, גורם משפיע על שיעורו.
11. אשר לחיוב
המתלוננת בפיצוי טען ב"כ המבקש כי היות שהתלונה הוגשה בזדון ומתוך כוונה להפליל את המבקש, ולכל הפחות מתוך קלות ראש או ללא יסוד, באופן שבסופו של יום נתבררה כתלונה חסרת שחר, הרי שיש תחולה לסעיף 81 לחוק, שמטרתו להרתיע מתלוננים מפני תלונות שווא.
12. בעניין זה ניטש בין הצדדים ויכוח מקדמי בשאלה האם ניתן לראות בהמצאה של הבקשה לאביה כדי המצאה כדין למתלוננת. כך לאחר שככל הידוע המתלוננת עצמה עזבה זה מכבר את הארץ ולא שבה אליה.