יש לחייב אישית בעל מניות בחברה בתשלום זכויות לעובד, בנסיבות בהן העסיקה את העובד ביודעה כי לא תוכל לשלם לו שכר

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת חנה בן-יוסף ונציגי הציבור מר לורנס יצחק ומר מתתיהו אורי; עב 9257/05; דמ 9344/05) בו התקבלה בחלקה תביעתו של המערער לתשלום רכיבים שונים בגין תקופת עבודתו במשיבה 1 (להלן גם החברה).

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

2.         המערער החל לעבוד במשיבה מיום 5.3.04 בתפקיד עובד צוות במה וסאונד. הוא התפטר מעבודתו בחודש יוני 2005 והגיש תביעה לתשלום שכר עבודה והלנתו, תשלום בעד שעות נוספות וימי מנוחה, דמי נסיעות, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי מחלה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, ותשלום דמי ביטוח לאומי.

            המשיבים 2-4 (להלן גם המשיבים) הינם אחים שנשאו בתפקידים בחברה, ולטענת המערער ניהלו אותה. המשיב 2 רשום כבעל המניות ומנהל החברה (להלן גם מר גנות), המשיב 3 עבד במועדים הרלוונטיים כמנהל עבודה בחברה (להלן גם מר אורן), והמשיב 4 עבד כשכיר בחברה (להלן גם מר דקל).

            המחלוקת בבית הדין האזורי נסבה, מלבד בשאלת החבות ברכיבים השונים בתביעה, גם בשאלת הרמת מסך ההתאגדות, כאשר לטענת המערער יש לראות במשיבים, בהיותם אחים המנהלים חברה משפחתית, כאחראיים כלפיו באופן אישי.

3.         ואלה עיקר קביעותיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו:

א.  לא הוכחו נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין המשיבים לבין החברה, מאחר שלא הוכחו התחייבויות אישיות של המשיבים, מעבר להתחייבויות החברה, והרמת המסך תביא לתוצאה בלתי צודקת ומקוממת. יתרה מכך, מר דקל ומר אורן אינם רשומים כבעלי מניות בחברה.

ב.   המערער טען כי לזכאות לפיצויי הלנת שכר בגין המשכורות מאוקטובר 2004 עד פברואר 2005. אולם תביעתו התיישנה משום שהתביעה הוגשה ביום 3.11.05, לאחר המועד הקבוע בסעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. לכן התביעה ברכיב זה נדחית.

ג.   תביעתו להפרשי שכר עבודה עבור החודשים פברואר עד יוני 2005 מתקבלת, משהמשיבים לא חלקו על כך. התקבלה טענת המערער לחישוב הסכומים על בסיס שכר נטו, ונקבע כי החברה תשלם לו את הפרשי שכרו כפי שתבע, בתוספת פיצויי הלנה על פי חוק.

ד.   המערער לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש להוכחת תביעתו ברכיב של שעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית. הוא לא הניח תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענתו ולא הגיש את הפנקס המקורי שניהל לטענתו.

ה.  המערער לא צירף אסמכתא להוכחת תביעתו ברכיב של הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, ולכן התביעה ברכיב זה נדחית.

ו.   המערער זכאי לפדיון 11 ימי חופשה בסך 3,300 ש"ח, לדמי הבראה בסך 2,226 ש"ח, פיצויי פיטורים בסך 4,875 ש"ח בתוספת פיצויי הלנה, ודמי הודעה מוקדמת בסך 4,500 ש"ח.

ז.   המערער זכאי לתשלום עבור 7 ימי מחלה בסך 1,575 ש"ח, והתביעה להלנת שכר זה התיישנה. כמו כן נדחית התביעה ברכיב זה עבור החודשים דצמבר 2004 וינואר 2005 משום שלא נמצאה בעניין עילה חוקית לזכאות.

ח.  התביעה ברכיב של תשלום דמי הביטוח הלאומי שהחברה לא העבירה עבור החודשים ינואר עד יוני 2005 נדחית משום שהוא לא תבע סכום כפיצוי על כך.

ט.  המערער תבע "פיצוי כללי" בגין הפרת חוקי העבודה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אך לא הצביע על עילה חוקית לפיצוי מעין זה. מעבר לנדרש, לא נמצא כי מקרה זה מצדיק חיוב החברה בפיצוי נוסף בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני.

בנוסף, נפסקו לטובת המערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מכאן הערעור שבפנינו.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

4.         המערער טוען בפנינו את הטענות הבאות: