עוידאת ואח' נ' אלגד פיצה בעמ

פסק דין

כללי

הליך זה, על מרכיביו השונים, נוגע לכישלונו של קשר חוזי בין הצדדים, אשר עניינו זיכיון שרכשו התובעים מהנתבעת, להפעלת סניף של רשת פיצריות הידועה בשמה המסחרי דומינוס פיצה, במרכז מסחרי בנצרת עילית.

במסגרת ההליך בתיק העיקרי, עתרו התובעים להצהרה על בטלותו של הסכם הזיכיון ולהשבת כספים בסך 550,335 ₪ אשר שילמו לנתבעת מכוח ההסכם, עבור ציוד ודמי זיכיון. כן כולל ההליך תביעה שכנגד על סך 811,400 ₪, אותה הגישה הנתבעת לתשלום פיצויים בגין נזקיה עקב הפרת הסכם הזיכיון מצד התובעים וכן תביעה שטרית שהגישה הנתבעת כנגד התובע 1 ואביו, בנוגע לשלושה שיקים, ע"ס 100,000 ₪ כ"א, אשר נמסרו לנתבעת להבטחת תשלומים הנוגעים להסכם הזיכיון.

מטעם התובעים העידו התובע 1 בעצמו, עובדים לשעבר בסניף נצרת של הנתבעת - משה חן וואדים אלכסנדר, וכן חוקר במשטרת נצרת עילית - עאטף באדר. מטעם הנתבעת העידו דן גולד מבעלי הרשת, מנכ"ל הנתבעת יוסי אלבז, מנהל רשת החנויות אריה אלבז, וסוזי דהאן עובדת אצל הנתבעת.

ההדגשות לאורך פסק הדין הוספו וההפניות לעדויות הינן לעמודים בפרוטוקול הדיון.

ב. רקע עובדתי

בחודש מרץ 2008 שכרה הנתבעת חנות במרכז המסחרי דודג' סנטר בנצרת עילית (להלן, בהתאמה: "הנכס" ו- "המרכז המסחרי"), ובחודש מאי 2008 החלה להפעיל סניף של רשת הפיצריות דומינוס פיצה אשר בבעלותה, אותו הקימה בנכס (להלן: "הסניף" ו- "הרשת", בהתאמה). זמן קצר לאחר מכן, ביום 23.7.2008, נחתם בין הצדדים הסכם זיכיון לעשר שנים, לניהול הסניף ע"י התובעים (התובע 1 הינו בעליה של החברה התובעת 2 וניהל בעבר סניף אחר של הרשת, בתל אביב) (להלן: "הסכם הזיכיון" או "ההסכם").

ימים מספר לאחר חתימת הסכם הזיכיון, ביום 1.8.2008, החלו התובעים להפעיל את הסניף ואף שילמו לנתבעת סכום כולל של כ- 600,000 ₪ עבור הציוד המצוי בו ועבור דמי הזיכיון.

ואולם, מספר שבועות לאחר מכן, עלתה ההתקשרות בין הצדדים, מטעמים שונים השנויים במחלוקת ביניהם, על שרטון, והתובעים מסרו לנתבעת מכתב בדבר אי כניסתו של ההסכם לתוקף וכן דרישה להשבת הכספים אשר שילמו לנתבעת במסגרתו. ביום 4.9.2008 אף השיבו התובעים את הסניף, על ציודו, לחזקת הנתבעת, אשר אמנם שבה להפעיל את הסניף בכוחות עצמה, אך לא נענתה לדרישת התובעים להשבת הכספים.

מכאן, ההליך שלפני.

ג.תמצית טענות התובעים

התובעים טענו, ראשית, להעדר תוקף להסכם הזיכיון ולזכותם להשבת הכספים ששילמו, נוכח אי התקיימותו של התנאי המתלה הקבוע בסעיף 5.9 להסכם. בהוראת הסכם זו נקבע, כי בתוך 30 ימים ממועד החתימה על ההסכם, ייחתם בין התובעים לבין בעל הנכס הסכם שכירות חדש, המחליף את הסכם השכירות בין הנתבעת לבין בעל הנכס, שאם לא כן, תשיב הנתבעת לתובעים את הסכומים ששולמו על ידם עד לאותה עת. לטענת התובעים, הנתבעת היא זו שאחראית לכך, כי חוזה השכירות עם התובעים לא נחתם וממילא לאי התקיימותו של התנאי המתלה בעניין זה, ומשכך, הסכם הזיכיון בטל והנתבעת מחויבת בהשבת הכספים ששולמו לה על פיו עד אותה עת.

בנוסף, טענו התובעים לזכותם לביטול הסכם הזיכיון נוכח הפרת חובות גילוי ותום לב מצד הנתבעת בשלב המו"מ הטרום חוזי, במידה העולה לכדי הטעיה. בהקשר זה טענו התובעים להסתרה ואי גילוי מצד הנתבעת, בשלב המו"מ שקדם לכריתת ההסכם, ביחס להתנכלויות והטרדות חוזרות של חבורת נערים עבריינים, אשר שיבשו את הפעלתו התקינה והסדירה של הסניף.

כן טענו התובעים, כי נוכח סיום ההתקשרות בין הצדדים, והשבת הסניף והציוד לידי התובעת, הרי שגם אם יתקבלו טענות הנתבעת כי התובעים הינם מי שהפרו את הסכם הזיכיון, זכאים התובעים להשבת הכספים ששילמו לנתבעת על פי ההסכם. זאת, נוכח הרציונל המונח ביסוד חובת ההשבה ההדדית ועל מנת למנוע התעשרות של הנתבעת על חשבונם.

ד.תמצית טענות הנתבעת

בנוגע לטענת התובעים לאי התקיימות התנאי המתלה בדבר חתימת הסכם השכירות טענה הנתבעת, כי לא הייתה כל בעיה אמיתית בהקשר להחלפת השוכרים בנכס מול בעל הנכס. לטענתה, התובעים עצמם, בהתנהלותם לאחר כריתת הסכם הזיכיון, וויתרו על מסגרת הזמן שנקבעה בהסכם הזיכיון בעניין זה, והיצמדותם כיום ללוח הזמנים החוזי אשר נקבע בהסכם לצורך החתימה על חוזה

השכירות (30 ימים) הינה מגמתית וחסרת תום לב ומונעת מרצונם של התובעים, הנובע מסיבות אחרות לגמרי, להשתחרר מתחולתו של הסכם הזיכיון ולקבל את כספם חזרה. בהקשר זה טענה הנתבעת עוד, כי לפי סעיף 5.3 להסכם הזיכיון היא הייתה מחויבת להשיג את הסכמת בעלי הנכס להחלפת השוכר, וכי הסכמה זו אכן הושגה ונמסרה לתובעים במכתב בא כוחם, כבר ביום 20.7.2008. בנוסף נטען, כי לפי סעיף 5.4 להסכם, היה על התובעים להתקשר עם בעל הנכס ישירות ולא להמתין שהנתבעת תקדם עניין זה עבורם, אך הם בחרו לשבת באפס מעשה ולהמתין לקבלת טיוטת הסכם מהנתבעת. משכך, האחריות לסיכולו ברשלנות של התנאי המתלה מוטלת לפיתחם של התובעים דווקא ובהתאם לסעיף 29 (א) לחוק החוזים, הם אינם רשאים להסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה.

הנתבעת אף טענה, כי אין כל בסיס לטענת התובעים בדבר אי גילוי והטעיה מצידה בשלב הטרום חוזי. לטענתה, תיאורם של התובעים את בעיית התנכלויות הנערים הינה מגמתית ומופרזת, באשר מדובר בתופעה מקומית מוגבלת בהיקפה של נערים צעירים, שלא הייתה כרוכה בביצוע עבירות פליליות כלשהן כנגד התובעים או הסניף ולא הפריעה לתפקודו השוטף. לטענת הנתבעת, אירועים נקודתיים אלו טופלו נקודתית, בהצלחה, על ידי מנהלת הסניף, הן לפני והן לאחר ההתקשרות עם התובעים, ללא צורך ביידוע והתערבות מצד מנהלי הנתבעת.

לטענת הנתבעת, לא די בכך שהסניף והציוד הושבו לידיה, שכן לתובעים לא היה בסיס כלשהו לביטול החוזה והודעת הביטול שלהם ניתנה שלא כדין. משכך, לא קמה לנתבעים זכות להשבת הכספים ששילמו על פי ההסכם.