החלטה בתיק פר"ק 2233-06

מונחת בפני בקשתו של מר צבי תום צבעוני, בעל שליטה לשעבר בחברת צבעוני סלע, כי אפסול עצמי מלשבת בדין בתיק הכינוס של החברה; הבקשה הוגשה בעקבות החלטה אשר לא נשאה חן בעיני המבקש. עיקרה היה לדחות חלקית בקשה שהגיש, לקבלת מסמכים מכונס הנכסים ועיכוב סגירתו של תיק הכינוס.

בקשת הפסלות, המשתרעת על פני עשרה עמודים, מכילה האשמות קשות ביותר, אשר המבוססות על דעתו של המבקש, כי מדובר ב"פרשת אי הסדרים החמורה ביותר בתולדות המדינה"; המבקש מרחיק, כיד הדמיון הטובה עליו, עד כי לדעתו ראוי כי אפרוש מתפקידי:

"10...... ע"י השעייה עצמית לאלתר מכל תפקיד שיפוטי, או לחלופין פרישה או יציאה לחופש לאלתר וכד', וכמובן, לכל הפחות, לפסול עצמה לאלתר מלישב בדין בתיק דנן, וזאת כמובן רק אם באמת חשובה לה המערכת המשפטית במדינת ישראל בכלל, ומעמדו ופעילותו של כב' ביהמ"ש העליון בפרט, כשאני טוען כי אי נקיטת המהלכים הללו מצדה ופעילותו של כב' השופטת תנציח גם את המעורבות הישירה של בכירי השופטים בביהמ"ש העליון בפרשה הסבוכה והקשה דנן, ועל כן, אם מוסדות השפיטה אכן חשובים לכב' השופטת אלשיך היא תפעל כפי שמתבקש לעיל, כשאני מצהיר בזאת בתור אזרח של מדינת ישראל כי מוסדות השפיטה חשיבום לי מאוד וזוהי הסיבה היחידה שבגינה מוגשת הבקשה דנן, לאמור נסיון נואש שלי להפציר בכב' השופטת אלשיך שתמנע את המשך הידרדרות ההשלכות הקשות של החלטתה האמורה ותשאיר את הנזקים בגבולות אולמה בלבד, על כל המשמעויות הקשות והרחבות גם כך של קבלת אחריות ראויה שכזו."

(ההדגשות שלי - ו.א.)

דומה כי בנסיבות המקרה, ראוי "להתחיל מן הסוף", ולהבהיר: הבקשה שבפני, אינה מכילה כל עילה ממשית לפסלות שופט, חרף כל הביטויים הרבים והקשים, שהיא עמוסה בהם. כל מהותה הינה אי שביעות רצון מהחלטה שיפוטית, המעידה אף על העובדה כי המבקש לא טרח אפילו להתעמק בה. המבקש עושה זאת, תוך שהוא מוסיף טענות "מן הגורן ומן היקב", אשר חלקן אינן אלא מיחזור של טענות שכבר נדונו ונדחו - אף בבית המשפט העליון - במסגרת בקשת פסלות קודמת שהגיש.

עניין לנו, למעשה, בתיק כינוס שאינו מן המורכבים כלל ועיקר, ואשר עומד עתה בפני סיומו. אין צורך להכביר מילים, כי התיק כולו, מעצם מהותו, הוא הליך שפתח הנושה המובטח, למען אינטרסים שלו עצמו, וכי הנושה המובטח ובא-כוחו, משראו כי ההליך מיצה עצמו, זכאים להביא לסיומו.

המבקש, לעומת זאת, אינו אלא בעל זכות שיורית, נדחית, ביישות המשפטית הערטילאית של חברה חדלת פרעון, שאף הוא עצמו אינו מכחיש כי שבקה חיים לכל חי, וזאת לפני שנים.

לא מן המותר להעיר, כי דווקא החלטתי, עליה מלין המבקש - כדרכו - באמצעות בקשת פסילה, הולכת כברת דרך לטובתו ומעגנת - ולו לפנים משורת הדין - את מעמדו כצד ואת זכותו לבקש מסמכים מכונס הנכסים.

דא עקא, שההחלטה מבהירה כי המבקש הפך בקשה לגילוי מסמכים ל"מלחמת הכל בכל", תוך שהוא פועל בניגוד לסדרי הדין ומרחיב את החזית, מעלה שוב ושוב את דרישותיו, ולמעשה מנסה להתערב בזכותו של הנושה המובטח לסיים את הליכי הכינוס. אין ספק כי בעניין זה, היה אף היה מקום לשים גבול בפני המבקש, וזאת תוך הפנייתו - אף לטובתו הוא - להליך של תביעה ישירה כנגד הנושה המובטח, במסגרתה יוכל לנהל הליך מלא של גילוי מסמכים, אם רצונו בכך. שם יוכל אף להלין באורח כולל על מכלול פעולות הגביה שביצע הנושה המובטח, כולל, ובעיקר, אלו שהתבצעו מחוץ לתיק הכינוס.

אין בכוונתי להכביר מילים בנושא החלטתי, מעבר לכך כי אני שבה ומדגישה, שההחלטה שקלה היטב אף את עניינו של המבקש, ושמא אף לפנים משורת הדין. זאת, באשר הלכה פסוקה ידועה היא, כי אף אם שגה בית המשפט שגיאה יסודית בפסק-דין, הרי הדרך להתמודד עם כך היא הגשת ערעור, ולא הגשת בקשת פסלות; קל וחומר בקשה הממחזרת טענות שכבר נדונו ונדחו לרבות בבית המשפט העליון .

אשר לשאלת הפסלות - עניין לנו במקרה מובהק בו, מעבר להררי המלל וההאשמות, אין בבקשה כל נימוק ממשי לסעד של פסלות שופט. המבקש, אשר אינו מיוצג, יוצא מראש מנקודת הנחה כי בפניו "הפרשיה החמורה בתולדות המדינה", ומתוך גישה "קונספירטיבית" זו, אשר אין צורך להכביר מילים כי אינה נתמכת במאומה (וזאת בלא שאקבע דבר לעניין הסכסוך גופו שבינו לבין הנושה המובטח), הוא מניח הנחות "מעגליות", אשר שבות ו"מוכיחות" את הנחתו הראשונית; זאת, למצער בעיני עצמו.

הלכה למעשה, כל עמודיה הראשונים של הבקשה חוזרים שוב ושוב, בלא עיגון ובלא ביסוס, על אותה מנטרה של " הפרשיה החמורה בתולדות המדינה " (וזאת למקרה, שיגרתי למדי למרבה הצער, של עסק שלא עלה יפה, ובעל שליטה המשוכנע בכל נפשו כי הנושה המובטח תרם לקריסת עסקיו). אלא שעיגון ממשי - ולו מזערי - לטענות דנן, איין (!), כל שעושה המבקש הוא לחזור שוב ושוב על אותם סופרלטיבים, תוך השוואתם לפרשיות אחרות - מהולילנד ועד פרישתו של כב' השופט מור, ולטעון כי מדובר "בתרגיל מן החמורים בתולדות המדינה"; כאשר כל זאת מסתמך על אמירה סתמית כי ,למיטב ידיעתו יש קשר אישי כלשהו בין כב' השופטת אלשיך לבין עו"ד אילן שמעוני (הכונס), ויתכן אף עם גורמים נוספים מטעם הנושה המובטח.

לא זו בלבד, שלדברים אלו אין כל שחר, כפי שהבהרתי אף ב"סיבוב הקודם" בו הגיש המבקש בקשת פסלות דומה למדי; אלא שאף עתה אין המבקש מוסיף דבר לאותו טיעון לקוני שלו, וממשיך להעלותו, כאילו לא ארע ולא נאמר דבר.

רק לאחר כמעט חמישה עמודים, טורח המבקש להתחיל ולעסוק בגוף העניין - קרי, בהחלטה השיפוטית עליה הוא מלין, ויוצא ידי חובתו בטענה כי "לא יתכן ששופט אינו מבין את מצב העניינים" (קרי, טעה טעות משפטית נוראה שכזו), וקיבל את "שקריו הגסים של הכונס", בלא שהדבר "יוכח" את משוא הפנים בו הוא נתון; קרי - עניין לנו, פשוטו כמשמעו, במחלוקת על החלטה שיפוטית ועל קביעות כאלו ואחרות של בית המשפט.

זאת ועוד; תחת להעמיק ולנמק את טיעוניו, שב המבקש מיד לאחר מכן ומעלה טענות תמוהות, כגון ש"התחמקות בית המשפט" מ"לבוא עימו בדברים" (כמו היה זה תפקידו של בית המשפט לשאת ולתת עם צד, אשר ממילא הינו צד משני ובעל זכות שיורית בלבד בתיק הכינוס), ואף זאת "מוכיח" לשיטתו את טענתו למשוא פנים, שחיתות ופסלות "מן החמורות במדינת ישראל".

תחת לכל אותו מלל, מסתתרת טענה אחת ואין בלתה: המבקש אינו מרוצה מכך, כי בית המשפט הסתפק בדו"ח ובמספר מסמכים נוספים , ומנע מן המבקש להפוך את הבקשה לפתיחת חזית חדשה בה יחקר הכונס על כל פעילותו במהלך השנים; המבקש לא הבין, או שמא מסרב להבין, כי בית המשפט הפנה אותו לדרך בירור יעילה והולמת יותר מול הנושה המובטח, ולצורך זאת אף סייג את הפטור מאחריות, שינתן לכונס עקב סיום תפקידו, באורח שוודאי אינו מסתדר עם הטיעון למשוא פנים ודעה נחרצת.

סוף דבר; מעבר לביטויים הזועקים, הטענות הקונספירטיביות וההאשמות שחלקן גובלות בהוצאת לשון הרע, אם אין לראות בכך הוצאת לשון הרע ממש, הרי שאין בבקשה מאומה.

זאת ועוד; המבקש הצהיר מראש כי "לאחר שאדחה את הבקשה, כוונתו לערער והוא דורש עיכוב של ההליכים עד שידון הערעור". במלוא הכבוד הראוי, אף בקשה זו לא אוכל לקבל - ובנסיבות המקרה, היא גובלת בעזות מצח, וזאת לא רק נוכח עיתוי העלאתה. לעניין זה אזכיר את העובדה, כי:

א.         עסקינן למעשה ב"מחזור" של בקשה קודמת שכבר נדחתה אף בבית המשפט העליון ;