השופטת א' חיות:
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר), לפיו הורשע המערער בביצוען של שש עבירות הריגה, (סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977) וכן בעבירת שימוש בסם לצריכה עצמית (סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973), לאחר שנקבע כי נהג ברכב במהירות של 171 קמ"ש, תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול, נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום, פגע ברכב מסוג יונדאי והביא במעשיו אלו למותם של ששה אנשים - אחיו התאום של המערער (אשר ישב לצידו ברכב) וחמשת נוסעי רכב היונדאי. בעקבות הרשעתו, נגזרו על המערער 16 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); ארבע שנות מאסר על תנאי שלא יבצע כל עבירת פשע או ניסיון לעבור עבירה ממין זה במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר; ושנתיים מאסר על תנאי שלא יבצע כל עבירת שימוש בסם או ניסיון לעבור עבירה מסוג זה במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר. בנוסף, הופעל בחופף לעונשים אלו עונש מאסר על תנאי בן שלושה חודשים אשר היה תלוי ועומד נגדו וכמו כן פסל בית המשפט את המערער מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב מנועי לצמיתות.
הערעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת-הדין ולחלופין נגד חומרת העונש.
כתב האישום וגרסת המערער
1. עובדות כתב האישום אשר שימשו יסוד להרשעתו של המערער הן אלה:
בסמוך ליום 8.3.2007 בשעה 1:27 צרך המערער סמים מסוכנים מסוג קוקאין וקנאבוס ואף שתה לשוכרה, באופן שריכוז האלכוהול בדמו עמד על 158mg% לכל הפחות. בעודו נתון במצב זה, נהג המערער בכביש 40 ברכב מסוג מאזדה שמספרו 28-374-28 (להלן: רכב המאזדה) מכיוון דרום לכיוון צפון, כשהוא עושה דרכו אל עבר צומת גינתון (להלן: הצומת). לצידו של המערער ברכב המאזדה ישב אחיו - אייל ברכה. ממזרח לצומת, בכביש 443, עמד אותה העת רכב מסוג יונדאי, שמספרו 85-678-62 (להלן: רכב היונדאי), נהוג בידי משה בן-גיגי ועמו ברכב ארבעה מחבריו - יצחק כהן, יונה דוד, אהרון בנישו ומיכאל קשפור. כביש האספלט היה תקין ויבש, מזג האוויר נאה והראות טובה, המקום הואר בתאורת רחוב והצומת היה מרומזר ותקין. המסלול בכיוון נסיעת רכב המאזדה כלל ארבעה נתיבים ומהירות הנסיעה המותרת בכיוון זה הייתה 90 קמ"ש. במסלול נסיעת רכב היונדאי היו שלושה נתיבים ורכב היונדאי עמד בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו.
כאשר התחלף הרמזור בכיוון נסיעתו של רכב היונדאי לירוק, נכנס הוא לצומת במטרה לפנות שמאלה לכיוון דרום. אך אז נכנס המערער עם רכב המאזדה לצומת, במהירות של 171 קמ"ש לפחות, כשברמזור בכיוון נסיעתו דלק אותה עת אור אדום וכשהוא שיכור ותחת השפעת סמים מסוכנים. רכב המאזדה בה נהג המערער פגע עם חזית הרכב בצידו השמאלי של רכב היונדאי (להלן: התאונה) וכתוצאה מן התאונה קופחו חייהם של ששה בני אדם - אייל ברכה, משה בן-גיגי, יצחק כהן, דוד יונה, אהרון בנישה ומיכאל קשפור (להלן: המנוחים). המערער עצמו סבל מפציעות וכן נגרם נזק כבד לשני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה.
המערער הואשם כי נהג בפזיזות ומתוך אדישות לתוצאות מעשיו, תוך שהוא נוטל במודע סיכון בלתי סביר כלפי המשתמשים בדרך ובכך גרם למותם של ששה בני אדם. בגין מעשים אלו יוחסו למערער, כאמור, שש עבירות הריגה וכן עבירת שימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית.
2. בתשובתו לכתב האישום, טען המערער כי ספק אם במועד הרלוונטי היו מצויים בגופו סמים. לחלופין, טען כי אף אם היו בגופו סמים מדובר בכמות מזערית ויש בכוונתו להפריך את קיומה של "חזקת השכרות" באמצעות חוות דעת מומחים (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 24.5.2007). המערער הוסיף וטען לפגמים שנפלו בהליך נטילת דגימות הדם והשתן מגופו, אשר בגינם יש לקבוע כי ממצאי דגימות אלו אינם קבילים כראיה במשפט. אשר לזהות נהג רכב המאזדה במועד התאונה, טען המערער תחילה כי אינו זוכר אם הוא נהג ברכב או שמא היה זה אחיו המנוח ולפיכך, אינו יודע ולחלופין כופר בכך שנהג ברכב המאזדה בעת התאונה. אולם ביום 26.6.2007 חזר בו המערער מכפירתו והודה כי נהג ברכב המאזדה במועד הרלוונטי וכן הודה באחריותו לנהיגה (עמ' 70 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007). המערער הוסיף והודה כי רכב היונדאי היה ממוקם ממזרח לצומת ובכל סעיפי כתב האישום שעניינם מצב הדרך והצומת במועד התאונה, למעט הטענה בדבר תקינות הרמזור בצומת (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 24.5.2007). המערער כפר בטענה כי נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. לגרסתו, בעת שנכנס לצומת דלק ברמזור אור ירוק ורכב היונדאי הוא שנכנס לצומת באור אדום. המערער הוסיף וכפר בטענה כי בעת שנכנס לצומת הייתה מהירות נסיעתו 171 קמ"ש ולגרסתו, בדיקה שנערכה מטעמו הצביעה על כך שמהירותו הייתה נמוכה בהרבה מהמהירות המיוחסת לו ולא עלתה על 130 קמ"ש. המערער הודה כי פגע עם חזית רכבו בצידו השמאלי של רכב היונדאי וכי כתוצאה מן התאונה מצאו ששת המנוחים את מותם. עם זאת, כפר המערער בטענה כי מתקיימים במעשיו יסודות עבירת ההריגה ולגישתו, אף אם יוכח כי נכנס לצומת באור אדום, אם לא יוכח כי נהג תחת השפעת סמים ואלכוהול, הכניסה לצומת באור אדום לבדה אינה מגבשת את יסודות עבירת ההריגה.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
3. בהכרעת הדין נדרש בית משפט קמא לשלוש שאלות מרכזיות: הראשונה - האם במועד כניסתו לצומת נהג המערער במהירות מופרזת; השניה - האם במועד כניסת המערער לצומת דלק ברמזור בכיוון נסיעתו אור אדום; ולבסוף - האם במועד התאונה נהג המערער כשהוא נתון במצב שכרות, בהיותו תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול. לאחר שבחן את כלל הראיות שהונחו בפניו, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש להשיב לשלוש השאלות בחיוב.
4. בית משפט קמא קבע כי סמוך לפני התרחשות התאונה נסע רכב המאזדה במהירות של 171 קמ"ש. לשם קביעת ממצאים בסוגיה זו, נדרש בית המשפט להכריע בין שתי חוות דעת סותרות שהונחו בפניו: הראשונה - חוות דעתו של בוחן התנועה מר נחום בר, העד המומחה מטעם המשיבה (להלן: בוחן התנועה בר) אשר קבע כי מהירות הנסיעה של רכב המאזדה טרם התאונה הייתה 171 קמ"ש לפחות (ת/14). השניה - חוות דעתו של אינג' גדי וייסמן, העד המומחה מטעם המערער (להלן: אינג' וייסמן) לפיה מהירות רכב המאזדה טרם התאונה הייתה 110 קמ"ש לכל היותר (נ/5). הפער בין שתי חוות הדעת האמורות נבע, בעיקרו של דבר, מן המחלוקת בין המומחים באשר לערכים אותם יש להציב במקרה הנדון בנוסחה לחישוב מהירות הרכב לפי חוק שימור התנע. כך, היו המומחים חלוקים בדעותיהם, בין היתר, בשאלה מהו מקדם החיכוך המתאים לכל אחד מכלי הרכב בנסיבות העניין והאם בעת חישוב המרחק שעבר רכב המאזדה מנקודת ההתנגשות (להלן: נקודת האימפקט) ועד למיקומה הסופי בזירת האירוע יש להתחשב גם בקטע הדרך בו לא הותיר הרכב סימני צמיגים נראים על הכביש.
בסופו של דבר, העדיף בית המשפט את חוות דעתו של בוחן התנועה בר על פני חוות דעתו של אינג' וייסמן וזאת בין היתר משום שמסקנותיו של הבוחן בר נסמכו על התרשמותו הבלתי אמצעית מן התנאים ששררו בזירת האירוע כשעה אחרי מועד התרחשות התאונה, בעוד שאינג' וייסמן ביקר בזירת האירוע כשלושה וחצי חודשים לאחר התרחשותה. כמו כן, קבע בית המשפט כי מסקנותיו של אינג' וייסמן אינן מתיישבות עם הממצאים הפיזיים הנוגעים לזווית הפגיעה ברכב המאזדה והוא הוסיף וציין כי אינג' וייסמן לא בחן את רכב המאזדה בפועל והסתפק בבדיקת תצלומים שלו. עוד ציין בית המשפט כי חוות דעתו של הבוחן בר נתמכת בעדויותיהם של שני עדי הראיה לאירוע - שמיל בכר (להלן: בכר) ומרעי אזברגה (להלן: אזברגה) - שזכו לאמון בית המשפט והעידו כי רכב המאזדה נכנס לצומת במהירות גבוהה.
בית המשפט הוסיף ובחן האם בעת כניסת רכב המאזדה לצומת דלק ברמזור בכיוון נסיעתו אור אדום וקבע כממצא עובדתי כי אכן כך היה. לעניין זה נסמך בית המשפט בראש ובראשונה על עדויותיהם של עדי הראיה אזברגה ובכר. אזברגה העיד כי ביום 8.3.2007 בשעה 1:30 לערך, נסע לכיוון לוד ובהגיעו לצומת גינתון עצר בנתיב הימני משום שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. לצידו, בנתיב השמאלי, עמד אותה עת רכב היונדאי ושניהם המתינו מספר שניות ברמזור. כאשר התחלף האור לירוק החל אזברגה לנסוע וכאשר הביט לשמאלו הבחין ברכב היונדאי כשהוא עובר בצומת וברכב המאזדה שהגיע במהירות מכיוון רחובות, נכנס לצומת ופוגע ברכב היונדאי (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007). בנוסף לעדותו של אזברגה הוצגו לבית משפט קמא נתונים בדבר מופעי הרמזורים הרלוונטיים, מהם עלה כי האור הירוק ברמזור בכיוון נסיעת רכב היונדאי נדלק 5 שניות לאחר תום האור הירוק ברמזור בכיוון נסיעת רכב המאזדה (ת/47). המערער, מצידו, טען כי אין ליתן אמון בעדות אזברגה והציג גרסה חלופית לאירוע, לפיה אזברגה הוא שעמד בנתיב השמאלי, החל לנסוע באור אדום ובכך הביא את רכב היונדאי (אשר עמד בנתיב הימני דווקא) לפתוח אף הוא בנסיעה לתוך הצומת במועד בו ברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. במוקד גרסתו זו של המערער עמדה עדותו של המומחה מטעמו - אינג' וייסמן, לפיה הממצאים האובייקטיבים בזירת האירוע, ובייחוד החריצים המצביעים על מיקום נקודת האימפקט, מלמדים על כך שרכב היונדאי נע מן הנתיב הימני אל עבר נקודת ההתנגשות (ולא מן הנתיב השמאלי, כגרסת אזברגה). בית משפט קמא לא קיבל גירסה זו וקבע כי אין בה כדי לכרסם במהימנות הגירסה שהציג העד אזברגה. באמצו את גירסת אזברגה עמד בית המשפט על העובדה כי אזברגה חף מכל אינטרס וכי הוא שב באופן עקבי בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט על גרסתו, לפיה רכב היונדאי עמד בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתם וכי הוא ורכב היונדאי נכנסו לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתם דלק אור ירוק. לעומת זאת, כך קבע בית משפט קמא, הגרסה שהציע המערער לאירוע התאונה אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים בהינתן עדותו של אזברגה כי נסע לכיוון לוד ובהינתן העובדה כי על פי הראיות שהוצגו רק המסלול הימני בכביש הוביל ללוד. בנסיבות אלו ובהתחשב בכך שבעת האירוע לא היה כל עומס תנועה בקטע הכביש הרלוונטי, לא הייתה כל סיבה נראית לעין בגינה יבחר אזברגה לעמוד דווקא בנתיב השמאלי שאינו מוביל, כאמור, ליעדו הסופי.
עוד קבע בית המשפט כי גרסתו החלופית של המערער לאירוע התאונה אינה אלא ספקולציה, אשר אינה נתמכת בממצאים אובייקטיבים מזירת האירוע. בית המשפט עמד על כך שבניגוד לטענת המערער לפיה החריצים בכביש היו מצויים כל כולם בנתיב הימני שבכיוון נסיעת רכב היונדאי, הראיות האובייקטיביות הצביעו על כך שהחריצים היו מצויים, הלכה למעשה, בקו התפר שבין שני הנתיבים - הימני והשמאלי (ת/10). לכך הצטרפה העובדה כי עלה בידי המשיבה להציג הסברים סבירים למיקומם של החריצים בציינה, בין היתר, כי ייתכן שנהג רכב היונדאי ניסה להסיט את הרכב מעט ימינה על מנת לחמוק מפגיעת רכב המאזדה או כי מעוצמת המכה שספג רכב היונדאי נדחף הוא אל עבר המסלול הימני והדבר הביא להיווצרות החריצים מעט ימינה ממסלול יציאתו לנהיגה. עדותו של בכר תמכה אף היא בעדותו של אזברגה. כך, סיפר בכר בהודעתו במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט כי הבחין ברכב המאזדה מגיע מולו במהירות רבה ולפיכך האט את רכב האמבולנס שבו נהג עד כדי עצירה ועקב במבטו דרך חלון הנהג, אחר נסיעתו של רכב זה. אז הבחין כי רכב המאזדה נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007; ת/55). בחקירתו הנגדית, עומת בכר עם העובדה שבמהלך ראיון טלויזיה שערך עמו עודד בן עמי (להלן: הראיון הטלוויזיוני), הוא נשאל במפורש אם הבחין בכך שרכב המאזדה נכנס לצומת בעת שדלק ברמזור אור אדום והשיב על כך בשלילה (נ/2-נ/3). אף על פי כן, לא מצא בית המשפט כי יש בעובדה זו כדי לפגום במהימנות גרסתו של בכר כי ראה את רכב המאזדה נכנס לצומת באור אדום - גרסה אותה מסר לראשונה כבר בזירת התאונה סמוך לאחר התרחשותה ואשר עליה, כאמור, שב וחזר גם בעדותו בבית המשפט. בית המשפט הוסיף וציין כי אף שדבריו של בכר בראיון הטלוויזיוני מעוררים תחושת אי-נוחות, ניתן על ידו הסבר מספק לסתירה שבדבריו בציינו כי הונחה על ידי הגורמים הרלוונטיים במשטרה שלא לומר בראיון דבר העלול לשבש את החקירה ולפיכך החליט להימנע ממסירת הפרט הנוגע לצבע האור שדלק ברמזור (עמ' 60-61 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007). בנסיבות אלו, מצא בית המשפט כי דבריו של בכר בראיון הטלוויזיוני נבעו מרצונו של העד "לעשות רושם" ומפרשנותו השגויה להנחיית המשטרה, אך אין בהם כדי להעיד כי הגרסה שמסר בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט אינה אמת. עוד הדגיש בית המשפט כי עדותו של בכר נתמכת בעדותו של העד יואש זמיר, המשמש כסגן רמת"ד שפלה (להלן: זמיר), אשר התייחס לשחזור אותו ערך בהשתתפות בכר מיד עם תום גביית הודעתו בזירת האירוע. זמיר העיד כי במהלך השחזור העמיד בכר את האמבולנס במקום שבו עמד, לדבריו, בעת קרות התאונה וזמיר שישב במקומו של בכר באמבולנס, הפנה את מבטו שמאלה ונוכח כי ממיקום זה אכן ניתן לראות את הצומת ואת הרמזורים. זמיר הוסיף והעיד כי במעמד גביית הודעתו של בכר, היה בכר החלטי ביותר ביחס לעובדה כי ברמזור בכיוון נסיעת רכב המאזדה דלק אור אדום במועד כניסתו לצומת (עמ' 67 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007; ת/27).
5. מכאן, נפנה בית המשפט לבחון את סוגיית השכרות. ראשית, קבע בית המשפט כי על פי הראיות שהונחו לפניו היה המערער מורדם בעת נטילת דגימות הדם והשתן מגופו ולפיכך, לא ניתן היה לקבל את הסכמתו לנטילת הדגימות. בית המשפט הפנה בעניין זה להסדר החוקי הרלוונטי ובין היתר, להוראת סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961(להלן: פקודת התעבורה) לפיה רשאי שוטר להורות על נטילת דגימת דם מנהג שהוא חסר הכרה אך אין בה התייחסות לנטילת דגימת שתן מנהג שהוא חסר הכרה. על כן, קיבל בית המשפט את טענת המערער כי ממצאי דגימת השתן אינם קבילים כראיה מה שאין כן לגבי ממצאי דגימות הדם שניטלו מן המערער לגביהם קבע בית המשפט כי הם קבילים כראיה משום שניטלו כדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי בעת התאונה היה המערער נתון תחת השפעת סמים ואלכוהול. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט בראש ובראשונה על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה - ד"ר גופר מהמכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית במרכז הרפואי ע"ש ח. שיבא תל - השומר (להלן: ד"ר גופר), ממנה עלה כי בבדיקות שנערכו בדגימות הדם שניטלו מן המערער, נמצאו: אלכוהול בריכוז של 158 מיליגרם לכל 100 מיליליטר; THC, שהוא החומר הפעיל בסם שמקורו בקנביס (חשיש או לחלופין מריחואנה); חומצת חשיש (תוצר המטבוליזם של THC) בריכוז הנמוך מ - 25ng/ml; ובנזואיל אקוגנין (תוצר הפירוק של קוקאין) בריכוז 269ng/ml. על יסוד ממצאים אלו הגיע ד"ר גופר למסקנה כי המערער צרך קנביס וקוקאין במועד הרלוונטי לאישום (ת/36-ת/37).
טענותיו של המערער בדבר פגמים שנפלו בעריכת הבדיקות הטוקסיקולוגיות על ידי ד"ר גופר נדחו על ידי בית המשפט. כך, נדחתה טענת המערער לפיה העדר פלואוריד במבחנות שהכילו את דגימות דמו, הביא לעליית שיעור האלכוהול בדם שנבדק כתוצאה מהליך תסיסה שנוצר עקב פעילות חיידקים. בדחותו טענה זו, קבע בית המשפט כי הוכח בעדותו של ד"ר גופר, כי העדר שימוש בפלואוריד גורם דווקא לירידה בשיעור האלכוהול בדם המצוי במבחנה ולא לעליה בו. באופן דומה, נדחו גם טענות המערער לקיומם של פגמים ב"שרשרת הדם", קרי באופן האחסון של דגימות הדם והטיפול בהן מרגע נטילתן ועד לבדיקתן על ידי ד"ר גופר. זאת לאחר שנקבע כי מדובר בטענות כלליות שהועלו על ידי המומחה מטעם המערער - ד"ר דריו ורטניק (להלן: המומחה ורטניק) בדבר אמצעי הבקרה שיש לנקוט בעת עריכתן של בדיקות טוקסיקולוגיות, מבלי שעלה בידו להצביע על פגמים קונקרטיים שנפלו בהליך שינוע ואחסון דגימות דמו של המערער.
בית המשפט אף לא מצא מקום לסמוך ממצאים על חוות דעתו של המומחה ורטניק, לפיה במועד התאונה עמד שיעור האלכוהול בדמו של המערער על 68mg% בלבד (נ/7א) בקובעו, בין היתר, כי האופן בו יישם המומחה ורטניק את המודל בו עשה שימוש לחישוב רמת האלכוהול בדמו של המערער (מודל המכונה בשם "נוסחת וידמארק"), אינו מתיישב עם גרסתו של המערער עצמו לגבי כמות האלכוהול ששתה טרם התאונה ולגבי המועד בו צרך את האלכוהול. לכל אלה הצטרפה העובדה כי עלה בידי המשיבה להוכיח שיישום נכון של נוסחת וידמארק היה מוביל למסקנה כי שיעור האלכוהול בדמו של המערער בעת התאונה היה אף גבוה מהשיעור לו טענה המשיבה במסגרת כתב האישום ( 178mg% לכל הפחות). לבסוף, עמד בית המשפט על קיומן של ראיות נוספות, שהצביעו על כך שהמערער היה נתון תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול בעת התאונה. בין ראיות אלה מנה בית המשפט את עדותו של יעקב בר - פראמדיק במגן דוד אדום (להלן: הפראמדיק בר), אשר הוזעק לזירת האירוע. לדבריו של הפראמדיק בר, ציין בפניו המערער בעת שטיפל בו כי עישן מריחואנה ושאל אם יהא בכך כדי לפגום באפשרות הטיפול בו. הפראמדיק בר הוסיף והעיד כי בעת שטיפל במערער נדף ממנו ריח חריף של אלכוהול (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007). בית המשפט אף נסמך בהקשר זה על המסמכים הרפואיים הנוגעים לתקופת אשפוזו של המערער בבית החולים אסף הרופא בעקבות התאונה מהם עולה, בין היתר, כי המערער דיווח על שימוש בסמים מסוג מריחואנה ועל שתיית אלכוהול בתדירות של פעם עד פעמיים בשבוע, בכמות של 200 סמ"ק (ת/45). העובדה כי בדמו של אחי המערער - אייל ברכה המנוח, נמצאו ממצאים דומים לאלו שנמצאו בגופו של המערער, קרי: עקבות אלכוהול, חשיש וקוקאין (ת/49), שימשה אף היא תימוכין למסקנת בית המשפט בהקשר זה וכמוה גם המסרון אשר נשלח כשעתיים לפני התאונה מן המכשיר הנייד של המערער אל נתי חדש - חברו, ובו המילים: "סטלה... מלא אלכוהול... איך אצלך?" (ת/23). לבסוף, עמד בית המשפט על העובדה כי אל מול הראיות האובייקטיביות שפורטו עמדה גרסתו המתחמקת של המערער, אשר זכר פרטים שאין בהם כדי להפלילו אך שכח, לדבריו, פרטים אשר עמדו לו לרועץ. אותו "זכרון סלקטיבי" אף הביא את בית המשפט לכלל מסקנה כי אין ליתן אמון בגרסתו של המערער לעניין אופן התרחשות התאונה. בייחוד כך, בהינתן העובדה כי חלקים בגרסה זו, דוגמת הטענה כי חבריו של המערער הזכירו לו כי צרך קוקאין כארבעה ימים לפני יום התאונה, לא התיישבו עם הממצאים האובייקטיבים הנוגעים לשיעור החומר הפעיל בקוקאין שנמצא בדמו של המערער ולהסבריו של ד"ר גופר, כי קוקאין נוטה להתפוגג מן הדם בתוך שעות ספורות.
6. ממצאי העובדה שקבע בית המשפט ובהם: כניסתו של המערער לצומת בשעת לילה מאוחרת במהירות גבוהה של 171 קמ"ש כשברמזור בכיוון נסיעתו דולק אור אדום, בלא שבלם את רכב המאזדה לפני ההתנגשות ובלא שנמצא כל הסבר סביר להתנהגותו זו של המערער, הביאו את בית המשפט אל המסקנה כי לא הופרכה החזקה כי המערער נהג בהשפעת סמים ואלכוהול וכי אלה גרמו לו לנהוג כפי שנהג. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות אלה אף לא נסתרה החזקה בדבר קיומו של יסוד נפשי מסוג פזיזות ומשכך, עלה בידי המשיבה להוכיח את היסודות הנדרשים לשם הרשעת המערער בעבירת ההריגה. לבסוף קבע בית המשפט כי הגם שהתנהגותו של המערער היוותה רצף התנהגותי אחד היא גרמה למותם של ששה אנשים וכי בהינתן האינטרס הנפרד של כל אחד מקורבנות התאונה, יש להרשיע את הנאשם בביצוען של שש עבירות הריגה נפרדות. ובלשונו של בית המשפט: