תביעת נזיקין בגין פרסום דברי לשון הרע. התביעה הוגשה ביום 15.7.10 ע"ס 100,000 ש"ח.
הרקע למחלוקת הממושכת שבין הצדדים מקורו בשיק ביטחון ע"ס 10,000 ש"ח שהגיש התובע לביצוע וגבה את סכומו על סמך טענה להפרת תנאי הסכם שכירות דירה. הנתבעת הגישה תביעה להשבת הסכום שגבה התובע מכוח השיק ובתאריך 8.12.09 התקבלה בעיקרה התביעה בתיק 1493-08-08 בבימ"ש השלום בחיפה וניתן פס"ד לזכותה. במסגרת פסק הדין סקר ביהמ"ש (כב' השופט י. רטנר) את השתלשלות העניינים כדלקמן:
"הנתבע השכיר לתובעים דירה בת 4 חדרים למגורים ברח' השקד 6א/6 בנהריה (להלן: הדירה) למשך 6 שנים עד ליום 30.6.08. בין שאר תנאי החוזה, התובעים מסרו לנתבע שיק לביטחון להבטחת התחייבויותיהם על פי חוזה השכירות ע"ס 10,000 ש"ח (להלן: השיק). התובעים פינו את הדירה בפועל ביום 4.7.08. ביום 1.7.08 הנתבע פרע את שיק הביטחון על מלוא סכומו. לאחר פינוי הדירה על ידי התובעים הנתבע שיפץ אותה ועבר להתגורר בה בעצמו עד היום".
לאחר שבחן את טענות הצדדים והנתונים אשר הציגו קבע ביהמ"ש כי לא הוכחה טענת הנתבע לפיה נותרו נזקים רבים בנכס עם פינויו, לא הוכיח כי התובעים הותירו חובות בלתי משולמים, נדחתה טענת הנתבע כי התובעים גרמו לנזק בכך שמנעו ממנו להציג את הדירה לשוכרים או רוכשים פוטנציאליים. מנגד התקבלה טענת התובעים שהנתבע גבה מהם סכום מופרז ללא ביסוס וכי לא היה זכאי לפרוע את שיק הביטחון. את הדיון סיכם ביהמ"ש כדלקמן:
"הנתבע היה זכאי לגבות מהתובעים רק סכום של 640 ש"ח בגין האיחור בפינוי ועוד סכום נוסף של 1,100 ש"ח עבור צביעת הדירה. סך הכל 1,740 ש"ח וכו'. המסקנה היא שיש לחייב את הנתבע להחזיר לתובעים את ההפרש בין הסכום הנ"ל לבין השיק בסך 10,000 ש"ח. כמו כן על הנתבע לפצות את התובעים בגין הנזק הלא ממוני".
על תוצאת פסק הדין הגיש התובע ערעור (ע.א. 3128-01-10 בבימ"ש מחוזי חיפה) לאחר דיון לא פורמאלי הסכים התובע כי הערעור יימחק וביהמ"ש קבע במסגרת פסק הדין מיום 17.5.10 המוחק את הערעור כי פיקדון בסך 10,000 ש"ח שהפקיד התובע, יועבר לידי הנתבעת באמצעות בא כוחה.
התביעה דנן נסמכת על טענות כלפי הנתבעת אשר בהזדמנויות שונות ובפני צדדים שלישיים נהגה לכנות את התובע בכינויי גנאי וייחסה לו מעשה גניבה. בכתב התביעה מפרט התובע שמונה מקרים שכאלה בין התאריכים 7.7.08 לבין 4.2.10. התובע טוען שנגרם לו נזק כבד כתוצאה מהתנהגותה הפוגעת של הנתבעת: שכניו התנכרו אליו והוא נאלץ להפסיק לבצע רכישות במרכול בנהריה שם נהג לרכוש מוצרים, לאחר שבעלי המקום והקופאיות החלו להתייחס אליו בחשדנות מששמעו את הכינויים מפי הנתבעת שייחסה לו מעשה גניבה. מכאן התביעה.
הנתבעת גורסת כי דין התביעה להידחות. בפסק דין חלוט נקבע כי התובע נטל מן הנתבעת ללא הצדקה פיקדון, לשימושו הפרטי על ידי כך שהציג לפירעון שיק ביטחון ע"ס 10,000 ש"ח שנמסר להבטחת קיום תנאי שכירות מתוך כוונה לשלול סכום זה מן הנתבעת שלא כדין. רק בעקבות פסק הדין אולץ התובע להחזיר את מרבית הסכום שנטל ובנסיבות אלה מושתק התובע מלטעון כי הכינוי 'גנב' אשר הטיחה בו הנתבעת הינו בגדר של הוצאת לשון הרע. לחילופין מכחישה הנתבעת באופן כללי את טענות התובע כפי שהועלו בכתב התביעה כאשר בצד ההכחשה הכללית מאשרת הנתבעת:
"כי בהזדמנויות שונות בהן יצא לה לפגוש את התובע היא אמרה לו כי הוא לקח את כספה וכסף של האוכל של הילדים שלה שלא כדין וכי הוא גנב את כספה והוא נדרש להחזירו ואולם הנתבעת זוכרת את האירועים כפי שציינם. מכל מקום כוונת הנתבעת הייתה לדרוש מהתובע החזרת הכספים שלקח כשלא כדין ואכן נקבע בפסק הדין כי כך הם פני הדברים וכו'.
הנתבעת מודה כי היו אירועים בהם פגשה בתובע ואמרה לו שהוא גנב את כספה ולקח אותו שלא כדין ממנה כשהכוונה לכסף של פיקדון שנשאר אצל התובע בנאמנות והוא עשה בו שימוש לעצמו ופדה אותו שלא כדין במרמה ובתחבולה וכו'.
אם אמרה הנתבעת דבר כלשהו הרי שאמרה רק את האמת ביחס לתובע ואמת זו נקבעה בפסק דין חלוט וכו'.
הנתבעת טוענת כי זכותה כאזרחית ועל פי חוק לספר למכריה על העובר עליה בחייה האישיים ולשתף את הסובבים אותה בדבר הכסף שנלקח שלא כדין. ככל ששוחחה הנתבעת עם מכריה הרי שאין בכך הוצאת לשון הרע אלא בבחינת אמת. הנתבעת לא קראה לתובע 'גנב' ולו הייתה עושה כן הרי שמעשיו של התובע היו בגדר גניבה".
בעדותה חזרה הנתבעת והסבירה את השתלשלות העניינים במערכת היחסים עם התובע והדגישה את הפגיעה מצד התובע אשר בעקבות מחלוקת פעוטה על "כמה מאות שקלים" מימש שיק ביטחון ע"ס 10,000 ש"ח וגרם למצוקה קשה במשפחת הנתבעת המתפרנסת משכר עבודה נמוך. למרות שהנתבעת הכחישה את הפירוט שמסר התובע בכתב התביעה בקשר לאירועים רבים שבהם ספג כינויי גנאי והאשמה בגנבה מפיה, לא שללה באופן גורף את הטענה כי כינתה את התובע בנוכחות צדדים שלישיים, 'גנב' וכך נרשמו הדברים מפיה:
"אתה מפנה למאורעות שציינת בכתב התביעה שקראתי לך 'גנב', לשאלתך איזה אני מכחישה, אני משיבה שהיו הזדמנויות שאמרתי לך שגנבת את כספי ואת כספי ילדיי. אני לא זוכרת אירוע שלגביו העיד העד טריבינוביץ שקראתי לתובע גנב ושקרן. אני פניתי תמיד לתובע, לא לאנשים. יכול להיות שאנשים שמעו אותי כשאמרתי לו גנב. יכול להיות שהיו אנשים. אני לא פניתי אליהם ולא ראיתי... אני מאשרת שקראתי לגדעון כהן 'רמאי גנבת את כספי' ".
הנתבעת מפנה את תשומת הלב לכך שלמרות שלל הטענות שהעלה התובע בכתב התביעה הצליח התובע לזמן רק ארבעה עדים אשר העידו על מספר מצומצם של אירועים, שלושה מתוכם עדים הנוגעים בדבר מבני המשפחה ועד אחד שאיננו בן המשפחה. אין לייחס משקל לעדות בני המשפחה ולפיכך יש להתייחס לאותם מקרים בודדים לגביהם העיד העד האחר.
לנתבעת הגנת 'אמת בפרסום' כנגד התביעה מכוח הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע שהרי טענותיה כלפי התובע זכו לאישור בפסק דין. כל נסיונות התובע להסביר כי גבה את השיק כדין, הוכחו כבלתי נכונות. השיק ע"ס 10,000 ש"ח הופקד עוד לפני שעזבו הנתבעת ומשפחתה את הדירה וממילא לא יכול היה התובע להבחין 'בנזקים' כפי שטען לאחר מכן. בפועל לא נגרמו נזקים במושכר והראיה לכך ממחדלו של התובע להציג ראיות כלשהן לנזקים כאלה לא בהליך הקודם ולא בהליך דנן.
לחילופין הפיצוי אשר זכאי לו התובע הינו סמלי בלבד שהרי הנתבעת האמינה בכנות ובתום לב בצדקת האשמה שהטיחה בתובע וטענותיה אושרו. האמירות של הנתבעת כלפי התובע נאמרו בפורום מצומצם ולשם הגנה על עניין כשר של הנתבעת. הפרסום לא חרג מתחום הסביר ומנגד יש להביא בחשבון את הנזק הכבד שגרם התובע לנתבעת בהתנהגותו.
התובע מבקש לקבל את התביעה על סמך הודאת הנתבעת בכך שהוציאה את דיבתו רעה. אין ממש בטענת הנתבעת לפיה מנוע התובע מלטעון כלפי הנתבעת את טענותיו לאחר שניתן פסק הדין כפי שניתן ואין להסיק מתוצאת ההליך האזרחי מסקנות פליליות כלפיו כפי שטוענת הנתבעת. המחלוקת בהליך האזרחי הייתה מחלוקת עניינית, אפשר לקבל את עמדת התובע ואפשר לדחותה ואולם מכאן ועד לייחוס עבירה פלילית לתובע הדרך רחוקה. כך גם סבר ביהמ"ש המחוזי בחיפה כאשר הביע את דעתו בעניין זה והנתבעת התחייבה כי תחדל ממנהגה.