השופט נ' הנדל:
1. לפניי שתי בקשות למתן רשות ערעור בשני הליכים שונים. המשותף להליכים אלו הוא תביעה בגין חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: 'חוק אסור לשון הרע') על רקע תפקידה של יעל אשל (להלן : 'המשיבה') כמבקרת פנים של המועצה האיזורית גלבוע. מכנה משותף נוסף לשני ההליכים הוא הדיון הרחב בדבר יישומו והיקפו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע על נסיבות המקרה. בקשה אחת (רע"א 8629/08) מופנית נגד פסק דינו של בית משפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי וב' ארבל), לפיו נתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט שלום (כב' השופטת ל' יונג-גפר), ונקבע כי הדיון בתובענה שמתנהלת בגין איסור לשון הרע יחזור לבית משפט השלום לקביעת שיעור הפיצוי לו זכאית המשיבה במסגרת תביעתה נגד ראש המועצה האזורית גלבוע (להלן: 'המבקש'). הבקשה השנייה (רע"א 10195/08) עניינה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא י' כהן והשופטים נ' מוניץ וא' אברהם), לפיו נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט א' כנעאן), במסגרתו נדחתה על הסף תביעת המבקשת, אילנה חייט - עובדת המועצה - ובן זוגה (להלן: 'המבקשת'), נגד המשיבה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע.
רע"א 8629/08 (להלן : ההליך הראשון)
2. המשיבה, אשר משמשת מבקרת פנים במועצה האזורית גלבוע, הגישה תביעה נגד ראש המועצה בגין אמירות שהשמיע כלפיה במהלך ישיבת מליאה של המועצה האזורית. כך למשל התבטא כי "לאף אחד לא הייתה כוונה לקלוט למועצה... מבקרת שתעורר פרובוקציות כל הזמן". בישיבת ועדת הביקורת התבטא כי "היא אינה רוצה לעבוד כבר 4 שנים שהיא לא עובדת ומקבלת משכורת..." וכן אמרות נוספות בסגנון דומה. בית משפט השלום בנצרת בחן את הראיות שלפניו והגיע למסקנה כי הדברים שנאמרו על ידי המבקש מהווים 'לשון הרע'. בית משפט השלום בחן האם קיימת למבקש הגנה לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. תת סעיף זה קובע כי פרסום שנעשה "על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין" או כאשר המפרסם "רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" אינו יכול לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי על פי חוק איסור לשון הרע. נקבע על ידי בית משפט השלום כי המועצה האזורית וועדת הביקורת עונות על הגדרת 'רשות מוסמכת' שבסעיף האמור, ומכאן שהפרסום מוגן על פי הדין. התביעה נדחתה בהתאם. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל. הודגש כי דברי המבקש התייחסו באופן אישי למשיבה ולא לדוחות הביקורת או לתוכנית העבודה. נקבע כי יש לפרש את סעיף 13(9) בדווקנות, ואין להחילו על נסיבות המקרה. נפסק כי במקרה זה המבקש פרסם עובדות שאינן נכונות, שאינן קשורות לנושאים שהיו חלק מסדר יומה של המליאה ושהרקע להן הוא אישי. לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום לקבוע את שיעור הפיצוי לו זכאית המשיבה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.
לטענת המבקש, בקשתו מעלה שאלה עקרונית והיא - מהי הפרשנות שיש ליתן לסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. האם הסעיף האמור מעניק חסינות מוחלטת מפני תביעות לפי חוק זה והאם הוא חל על דברים הנאמרים בישיבת מועצה של רשות מוניציפאלית. לטענתו, פסיקת בית המשפט המחוזי איננה מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו, סותרת את פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 241/60 תיק נ' קריניצי, פ"ד יד 2489), ואף אינה מתיישבת עם דרך המלך הנהוגה בדין הזר, וסותרת את המדיניות המשפטית הראויה והנכונה. בנוסף נטען כי בתי המשפט לא דנו בהגנה נוספת שהועלתה על ידו - היא הגנת תום הלב.
מנגד סבורה המשיבה כי אין כל שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבה תומכת את טענותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, סעיף 13(9) לחוק אינו מקנה הגנה בנסיבות מקרה זה. מליאת המועצה וועדת הביקורת אינן רשויות המוסמכות כדין לפרסם את הפרסום נשוא התביעה ומשכך אינן יכולות להתיר פרסום שכזה. הפרסומים נעשו בנושאים שלא היו על סדר יומן של המליאה ושל ועדת הביקורת ומכאן שאינם בהיתר. צוין כי בניגוד לנטען, בית המשפט המחוזי נתן את דעתו להגנת תום הלב של המבקש ודחה אותה.
רע"א 10195/08 (להלן : "ההליך השני")
3. בקשת רשות ערעור נוספת מופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, לפיו נדחה ערעור המבקשת ובן זוגה על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום, במסגרתו נדחתה על הסף תביעתם בעילה לפי חוק איסור לשון הרע. ברקע להליכים נטען כי בדו"ח שהכינה במסגרת תפקידה, כללה המשיבה ביקורת כלפי המבקשת. נכתב במסגרת הדו"ח כי המבקשת, אשר הינה עובדת במועצה, פעלה בניגוד עניינים ובשחיתות. נטען כי המשיבה עשתה שימוש לרעה בתפקידה על מנת לפגוע במבקשת ובמשפחתה. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת וקבע כי קיימת הגנה לפי סעיף 13(9) לחוק אסור לשון הרע ומכאן הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור.
לטענת המבקשת ניתן להורות על דחיית תובענה על הסף רק במקרים חריגים אשר אינם מתקיימים כאן. אף לשיטתה, יש לפרש את ההגנה שבסעיף 13(9) בצמצום. לא מדובר בפרסום שחייב להיעשות מכח חוק או מכח הוראה של רשות. המשיבה אף לא הצביעה על החוק שחייב אותה לפרסם את הדברים שיוחסו למבקשת. לדעת המבקשת, אין כל הוראה שבדין המאפשרת למבקרת פנים של מועצה אזורית לכתוב דו"ח ביקורת על עובדי המועצה להבדיל מנבחריה. על כן, אין להחיל את סעיף 13(9) על פרסומים שאינם קבועים בחוק. עוד נטען כי הגנת הסעיף אינה חלה מקום בו הפרסום נעשה בזדון, מתוך רשעות ובחוסר תום לב. הודגש, כי התוצאה הסותרת בשני פסקי הדין נשוא שתי הבקשות למתן רשות ערעור מצדיקה דיון בגלגול שלישי. הפגיעה הקשה בשמה הטוב של המבקשת מצדיקה אף היא דיון בגלגול שלישי.
המשיבה פירטה בהרחבה את נימוקיה שלשיטתה תומכים בפסיקות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.
דיון
4. אדרש תחילה להליך הראשון (רע"א 8629/08). תביעת המשיבה נגד המבקש הוגשה לבית משפט השלום. התביעה נדחתה בשל ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. על פסק דין זה של בית משפט השלום הוגש ערעור אשר התקבל על ידי בית המשפט המחוזי. על פי הוראת בית המשפט המחוזי, התיק הוחזר לבית משפט השלום לשם קביעת שיעור הפיצויים. עד לשמיעת הערעור שלפנינו - מוסכם בין הצדדים - כי בית משפט השלום סיים את מלאכתו ונתן פסק דין סופי אשר כלל את רכיב הנזק.
לכך יש נפקות משפטית ברובד הדיוני. הכלל הרלוונטי יוצג, טרם בחינת היישום הקונקרטי: כל עוד לא סיים בית משפט שלום הליך פלוני במתן פסק דין, הדרך להסתייג מהחלטות הביניים הינה על ידי הגשת בקשה למתן רשות ערעור. ברם, משניתן פסק דין סופי, כל החלטות הביניים שניתנו בתיק "נבלעו" במסגרת פסק הדין ולא ניתן לערער עליהן בהליך נפרד. תחת זאת, עומדת בפני בעל-דין הזכות להגיש ערעור ולא בקשה למתן רשות ערעור. לשון אחר, משניתן פסק דין סופי, בעל הדין מאבד את היכולת להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הביניים, אך זוכה הוא להגיש ערעור בזכות גם על החלטות ביניים שניתנו בהליך. זאת, במסגרת הערעור על פסק הדין.
מתן פסק דין הינו איפוא אירוע מכונן ברובד הדיוני. כוחו של פסק דין סופי לאסוף תחת כנפיו את כל החלטות הביניים שניתנו בתיק עד לאותו שלב יפה - בין אם הוגשו קודם לכן בקשות למתן רשות ערעור על החלטות ביניים ובין אם לאו. רוצה לומר - כלל זה נכון גם מקום בו ניתן פסק דין בהליך העיקרי שעה שבקשה למתן רשות ערעור על החלטה אחרת נותרה תלויה ועומדת להכרעה. כדברי השופט מ' חשין (ע"א 676/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (4) (1992) (להלן: "עניין מיטב הנדסה")):
"במקום שבעל דין מערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים מסויים, ועד שבית משפט שלערעור מכריע בערעור נותן בית משפט קמא פסק-דין סופי בהליך העיקרי, נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים; על בעל הדין הנפגע, אם יאבה, להגיש ערעור על פסק-הדין הסופי, ואם ירצה יכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים שרואים אותה כנבלעת בפסק-הדין הסופי (השווה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6, ש' לוין עורך, 724 (1991)".
בשל הנימוק האמור דחה בית משפט זה, לא אחת, בקשה למתן רשות ערעור, שטרם הדיון בה ניתן פסק דין סופי על ידי הערכאה המבררת (ראו למשל פסיקת השופט ח' מלצר ברע"א 7114/08 משה שורק נ' אלכס מורעדין (12.1.09) והחלטתה של חברתי השופטת ע' ארבל ברע"א 6059/04 ר.י.ו. מהנדסים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2.8.04)). הרציונל הוא שההליך עבר מסלול מבקשה למתן רשות ערעור להליך של ערעור בזכות. עובדה דיונית חדשה זו היא המחייבת, ואף מיטיבה היא עם המבקש במובן זה שהוא אינו זקוק לקבלת רשות כדי שעניינו יידון לגופו.
ההקפדה על שמירת המסלולים הדיוניים פותחת צוהר להבנת תפקידה של ערכאת הערעור. יכולתה של ערכאה זו לבטל הכרעה, כולל החלטת ביניים, ולפסוק תוצאה אחרת מזו שנפסקה, איננה הופכת אותה לערכאה המבררת. המשמעות של קבלת הערעור אינה שהתיק עבר לערכאה זו מבחינת הסמכות העניינית, אלא שערכאת הערעור הורתה לתקן טעות שנפלה בפסק הדין. כך גם דחיית ערעור - משמעותה שלא נפלה טעות בהכרעת הערכאה המבררת. מודל זה משליך על שאלת היותו של הערעור ברשות או בזכות, ללא בדיקת השאלה אם ניתנה הכרעה חדשה, למשל על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור בזכות. לכן, מצב בו, לדוגמא, בית משפט השלום זיכה נאשם מביצוע עבירת גניבה, ובית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה וגזר על הנאשם מאסר בן שנה, לא עומדת לנאשם זכות ערעור לבית המשפט העליון, אלא בקשה למתן רשות ערעור. זאת, הגם שעונש המאסר בפועל נגזר עליו לראשונה על ידי בית המשפט המחוזי. יושם אל לב, סמכותה של ערכאת הערעור להשלים את המלאכה ולדון בסוגיה שלא נידונה בערכאה המבררת, נובעת מהוראת מתקין התקנות לפיה זוכה ערכאת הערעור לסמכויות המוקנות לערכאה המבררת (ראו תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). לולא הוראות אלו, לא הייתה רשאית ערכאת הערעור לדון בקרקע בתולה. התמונה מורכבת יותר בהליך האזרחי, משום שבגדרו ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה אחרת. עם זאת, העיקרון נותר בעינו. יש להפריד בין המסלולים ולדקדק באופי ההכרעה והקשרה.
5. עולה מן המקובץ כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. לא נעלמה מעיני טענת המבקש בדבר יישום הכלל במקרה הקונקרטי. על פי קו זה מודגש כי הבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה, הופנתה נגד הכרעת בית המשפט המחוזי, ולא נגד פסק דינו של בית משפט השלום שדן רק בסוגיית הנזק בשלב השני של ההליך. לפיכך, כך נטען, יווצר מצב בו ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בנושא החבות, תיבחן במסגרת הערעור שיוגש על פסק דינו של בית משפט השלום. וכי ייתכן שבית המשפט המחוזי ישב בערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי?
הטענה מחודדת - אך כללי הסמכות והכללים הדיוניים, שהם כשלעצמם בעלי חשיבות, מובילים לתוצאה הפוכה. כפי שצוין, המבחן אינו זהות הערכאה אשר נתנה את ההכרעה בפועל, אלא אך תפקיד הערכאה במתן ההכרעה. כך למשל מקום בו בית המשפט המחוזי נתן החלטה והתיק הועבר לבית משפט השלום, בשל היעדר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי. נפסק בעניין סהר, כי החלטות של בית המשפט המחוזי ייחשבו כאילו ניתנו על ידי בית משפט השלום והערעור על החלטות שניתנו מלכתחילה על ידי בית משפט המחוזי יוגש לבית המשפט המחוזי (ראו פסק דינו של השופט ש' לוין ברע"א 459/89 סהר חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' חנה ששון, פ"ד מג(4), 557 (1989) כן ראו ע"א 75/86 פריד מנסור נ' מנסור מנסור ו-2 אח', פ"ד מ(3), 662 (1986)). ההגיון הדיוני חל גם במקרה בו בית משפט השלום נתן סעד זמני והתובענה הועברה לאחר מכן לדיון בבית המשפט המחוזי. בעניין מאירסון קבע הנשיא י' זוסמן כי יש לראות את החלטת בית משפט השלום כאילו ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי והערעור על החלטת בית משפט השלום ידון ישירות בבית המשפט העליון (ע"א 22/73 שבטא נ' מאירסון, פ"ד כז (2) 604).