פסק-דין בתיק ת"א 3545-06

תביעה לתשלום פיצויים בגין פגיעה בפרטיות .

העובדות ותמצית טענות הצדדים:

התובע היה נשוי למ' הבת של הנתבעת מס' 1 (להלן:"נתבעת 1") זאת בתקופה שבין 31.5.99 ועד ל- 31.5.2004.

התובע התגורר בעבר בגבעת אלה, וכשהכיר את מ' (אשתו לשעבר) עבר לגור יחד איתה ביקנעם עילית בדירה שכורה ולאחר מכן כשהתחתן עבר הזוג לגור עם נתבעת 1 בביתה שביקנעם המושבה, הזוג גר שם בערך 3 שנים עד סוף שנת 2001.

בתחילת שנת 2002 נולד לזוג ילד בשם ע' והם עברו לגור בשמשית . יחסי התובע ומ' עלו על שרטון, והחלו לנהל הליכים בבית המשפט לענייני משפחה ,בכל המישורים לרבות משמורת והסדרי ראיה. הצדדים שהתגרשו בשנת 2004, שאז עזבה מ' את הבית בשמשית והתובע נותר לגור בו לבד, זאת בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

בתאריך  1.8.06 נשלח לכתובתה של נתבעת 1 דבר דואר רשום (להלן:"המכתב") שהתקבל בסוכנות הדואר ביקנעם בתארך 2.8.06 ועם קבלתו הושמה בתיבת הדואר שבבעלות הנתבעת 1 הודעה על דבר דואר רשום הממוען לתובע . הנתבעת 1 קיבלה את המכתב וחתמה על אישור קבלתו ביום 4.8.06 (כפי שעולה מנספח  ג' לכתב התביעה).

אין חולק כי הנתבעת 1  פתחה את דבר הדואר והתברר לה כי זהו מכתב בו פירוט חובות בשל עבירות תנועה שביצע התובע בין השנים 2003-2005, המכתב הינו דרישה שנייה לתשלום אותם חובות המגיעים לסך של 12,567 ש"ח הסכום כולל קנסות ופיגורים בשל אי תשלום במועד.

הנתבעת 1 מסרה את המכתב לבתה מ' המנהלת הליכים כנגד התובע בבית המשפט לענייני משפחה וזו הביאה את המכתב לעו"ד שלה הגב' איטקין שייצגה אותה בהליך של הסדרי ראיה שהתנהל בין התובע לגרושתו בספטמבר 2006. מ' ובאת כוחה ניסו להגיש את המסמך כראיה בביהמ"ש לענייני משפחה אך לבסוף המסמך לא הוגש כראיה.

עד כאן העובדות שאינן שנויות במחלוקת,

התובע טוען   כי מעשיה של הנתבעת 1 (פתיחת  דבר דואר שאינו שלה ומסירתו לבתה) מהווים הפרה לפרטיותו של התובע בנוסף לעובדה כי בשל אי מסירת המכתב בזמן לידי התובע, והוא טוען גם כי סביר כי מכתבים אחרים גם הגיעו לידי הנתבעת 1 אך לא נמסרו אליו, הקנסות בגין העבירות הוכפלו ובכך נגרם לו נזק כספי רב, מה גם שנגרמה לו בשל מעשי הנתבעת 1 עוגמת נפש.

התובע טוען כי הנתבעת 2 מסרה את המכתב לידי הנתבעת 1 שלא כדין ומהווה הפרת חובה חקוקה.

התובע תובע פיצויים בסך של  100,000 ש"ח.

הנתבעת 1 טוענת כי התובע אינו מצביע על הוראת חיקוק שמעשיה מהווים הפרתה, אך גם אם הכוונה לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981 (להלן:"החוק") מדובר במעשה של מה בכך המעוגן בסעיף 6 לחוק ואשר אינו מוליד תביעה אזרחית . שנית, העבירות בגינן הגיע המכתב נעברו בשנים 2002- 2005 ולא ייתכן כי התובע אינו מודע לעובדה כי עבר עבירות וכי עלי ולשלם קנסות בגינן. המכתב מהווה הודעה שיניה ולא נטען כי ההודעה  הראשונה לא הגיעה לידיו. שלישית, היא לא עשתה שום שימוש במכתב, היא פתחה אותו כי חשבה שהוא קשור להליך המשפטי המתנהל בין התובע לבתה מאחר ובד"כ כשמדובר בבית משפט זה שכיח כי רושמים אחד הצדדים כנמען וכי משראתה את תוכן המכתב היא העבירה אותו לבתה על מנת שזו תמסור אותו לתובע. מכל האמור יש להסיק כי מעשיה של הנתבעת 1 נעשו בתום לב וחוסים בצל הגנות חוק הגנת הפרטיות.

הנתבעת 2 טוענת כי היא פועלת מכוח חוק הדואר תשמ"ו - 1986 (להלן:"חוק הדואר") ומכוחו יש לה הגנות אשר פוטרות אותה מאחריות אשר המקרה דנן נמנה עליהם, זאת בהתאם לסעיף 28 לחוק אשר קובע כי היא אינה אחראית בגין מסירה מוטעית. בנוסף, הנתבעת טוענת כי דברי הדואר נמסרו לנבעת 1 בהתאם להוראתו של התובע שלא נשתנתה וכל השנים הוא קיבל דברי דואר שלו באמצעות נתבעת 1 ולכן חל גם סעיף 45(3) לחוק הדואר אשר פוטר אותה מאחריות מאחר והמסירה הינה לאדם שנחזה להיות מורשה מטעם התובע מה גם שהתובע מעולם לא ביקש שינוי כתובת או הפניה של דברי הדואר ולכן דברי הדואר המשיכו להישלח לכתובת הרשומה אצלם ועל כן יש מקום לדחות את התביעה נגדה.

דיון ומסקנות:

מהעובדות לעיל עולה כי, אין חולק כי ביום שהנתבעת 1 קיבלה את המכתב מהנתבעת 2 (4.8.2006) התובע ובתה של נתבעת 1 היו גרושים, והתובע באותו זמן לא היה גר עם הנתבעת 1 באותו בית.

העילה נגד נתבעת 2:

תחילה יש להכריע בשאלה האם התובע הודיע לנתבעת 2 על שינוי כתובת?

שינוי הכתובת במשרד הפנים והשלכתו על רשות הדואר: