בפני תביעה שעניינה רשלנות מקצועית של עורך דין. לטענת התובע, הודיע לו הנתבע, שהיה בא כוחו בתביעה כספית שהגיש בבימ"ש השלום בכ"ס, במאוחר מדי על מתן פסק דין בו הפסיד התובע בתביעתו, ועקב כך נמנע ממנו להגיש ערעור במועד ובקשה שהגיש להארכת מועד - נדחתה.
מטעם התובע העידו הוא ואשתו, ומטעם הנתבע - הוא עצמו.
להלן הכרעתי בסוגיות שבמחלוקת.
לעניין מועד מסירת ההודעה על פסק הדין לידיעת התובע - אני מעדיפה את גרסת התובע ואשתו שהיתה עקבית ואמינה, כי רק ביום 1.3.09 זימנה אותו מזכירת הנתבע להגיע למשרד, וכי הפגישה התקיימה בפועל ביום 4.3.09 ובה מסר הנתבע לתובע אודות תוצאות פסק הדין וליבן איתם את הנימוקים ואת הסיכויים של ערעור. גרסת הנתבע, לעומת זאת, לא היתה עקבית, והשתנתה בין טענה ברורה בכתב ההגנה כי ביום 10.2.09 התקיימה פגישה במשרד הנתבע ובה מסר התובע שיקים לתשלום לנתבע ואז דובר על פסק הדין והתובע השלים עם הפסדו, לבין גרסה מתחמקת בעדותו, לפיה יתכן שדבר פסק הדין נמסר לתובע בשיחה טלפונית או במפגש אקראי ביניהם בהיותם שכנים. גרסאות חלופיות אלה לא היו מהימנות עלי. העובדה כי התובע פעל להגשת ערעור ובקשה להארכת מועד באמצעות עו"ד אחר תוך כשבוע ימים מהמועד בו התקיימה הפגישה ונמסר לו פירוט אודות פסק הדין, אינה מתיישבת עם טענת הנתבע כי התובע הגיב קודם לכן באדישות לתוצאת פסק הדין והשלים עמה. גם פלט שיחות הטלפון אינו תומך בטענה ואין כל שיחה בין התאריך 21.1.09 שהוא המועד המוקדם ביותר להגעת פסה"ד לידי הנתבע, ועד תחילת חודש מרץ 09'.
לעניין מועד הגעת הדואר הרשום של פסק הדין למשרדו של הנתבע, אין בפני ראיה מתיק בית המשפט, מאחר ובתיק הנייר אין אישור מסירה ובתיק האלקטרוני במערכת הנט לא הוזנו נתונים אלה (אישור מזכירות בימ"ש השלום כ"ס). הוכח מאישור הדואר שהציג הנתבע כי ביום 21.1.09 הוחזר דבר הדואר לשולח, ומכאן יש להסיק שהודעות שנמסרו במשרדו של הנתבע, בדבר קיומו של דבר דואר רשום שיש לקחת מהסניף - לא זכו להתייחסות. אין חולק כי הכתובת אליה נשלח הדואר הרשום היתה נכונה, וכי השולח היה בית משפט השלום כ"ס. הנתבע הודה בחצי פה כי יתכן שהפקידה לא הלכה להביא את דברי הדואר הרשום שהודעות עליהם הגיעו למשרד. לא ידוע, והנתבע לא הסביר, מתי הגיע בפועל פסק הדין למשרדו לאחר שהדיוור מביהמ"ש הוחזר לשולח, והאם נשלח שוב מבית המשפט או שמא הגיע לידיו מהצד הזוכה בתיק או בדרך אחרת. מכאן, שגם אם פסק הדין עצמו לא הגיע למשרד הנתבע עד ה-1.3.09 או בסמוך לכך, הרי שאי לקיחת דבר הדואר הרשום מבית המשפט, שהודעות עליו הגיעו למשרדו של הנתבע, במשך חודש ימים, מהווה התרשלות מקצועית.
הנתבע, אף שקיבל את פסק הדין ביום 1.3.09 או סמוך לכך, ביודעו כי המועד הינו מאוחר ביחס ליום נתינתו (13.1.09) ושליחתו לצדדים (14.1.09), לא שמר בידיו ראיה לעניין מועד קבלת פסק הדין ואופן קבלתו, וזאת ביודעו כי מניין הימים להגשת ערעור עומד לפני סיומו, ועל כן חובתו כבא כוחו של התובע היתה לסייע בידיו להראות כי פסק הדין הגיע אליו רק במאוחר וללא שהיתה התרשלות מצידו, כב"כ התובע. במקום זאת, הנתבע לא שמר כל ראיה בדבר מועד קבלת פסק הדין ואופן הגעתו למשרדו, הגם שהתובע שאל אותו ואת פקידתו וברר בעניין זה, אלא נקט גישה מטשטשת ומתחמקת, ובכך הכשיל את התובע שרצה להגיש ערעור והיה עליו להגיש גם בקשה להארכת מועד.
לפיכך אני קובעת כי הנתבע התרשל כלפי התובע באי קבלת פסה"ד בזמן שנמסרו לו הודעות ובאי שמירת הנתונים והראיות לגבי מועד קבלת פסה"ד במשרדו, אשר ודאי היו ידועים לו היטב במועד הפגישה עם התובע ביום 4.3.09, ובכך פגע בסיכוייו של התובע לקבל הארכת מועד להגשת הערעור.
אני קובעת כי לתובע אשם תורם לתוצאה של הגשת הערעור באיחור של 9 ימים, שכן הנתבע אמר לו אמת לגבי מועד מתן פסק הדין, לגבי אי קיומו של אישור מסירה או מעטפה עם חותמת דואר, ולגבי כך שיש 45 יום להגשת ערעור מיום קבלת פסה"ד, כך שאילו היה התובע החלטי לגבי רצונו בהגשת ערעור, יכול היה להודיע על כך לנתבע במעמד הפגישה, וכפי שאמר הנתבע - היה מוכן "לשבת כל הלילה" ולהכין ערעור, כך שזה היה מוגש במועד (התובע יכול היה להגישו כדין עד 7.3.09). התרשמתי כי בסוף אותה פגישה התובע כלל לא היה החלטי ברצונו להגיש ערעור ואף לא לגבי רצונו להפסיק את ייצוגו של הנתבע, ועל כן לא ביקש לקחת ממנו את התיק ולא צילם חומר כלשהו לצורך הגשת הערעור, אלא פנה לעו"ד אחר בנדון לאחר מספר ימים וגם הלה לא נחפז בהגשת הערעור מיידית והגישו ב-16.3.09. לפיכך אני משיתה על התובע אשם תורם בשיעור של 50%.
לעניין סיכויי הערעור, לאחר שקראתי את פסק הדין המנומק בהרחבה של כב' השופטת קרלינסקי ואת הודעת הערעור שהוגשה מטעמו של התובע, אני סבורה כי לא תהא זו הפרזה לומר כי סיכויי הערעור היו אפסיים. ההכרעה התבססה על אי קבלת גרסת התובע, שלקתה בפגמים מהותיים של אי בהירות ואי דיוק ("מבולבל", "גרסה תמוהה"), ולעומת זאת - קיומם של תימוכין אובייקטיבים לגרסת הנתבעת על כך שהכסף שולם לתובע במזומן. גם הגיון הדברים, לפיו השיקים שבוטלו נקרעו בהסכמת התובע, תומך בטענה כי באותו מעמד נמסר לו הסכום במזומן ועל כן הסכים לקריעת השיקים ולא שמר אותם בידיו עד לקבלת תמורה, כפי שציינה כב' השופטת קרלינסקי. טענתו של ב"כ התובע בערעור, כי אי הגשתו של שיק אחר לפרעון תומכת בגרסת התובע על כך שלא רצה לפדות את השיק מאחר והיה בכך משום הודאה בגמר חשבון עם הנתבעת - אינה יכולה להטות את הכף אל מול מצבור השיקולים והנימוקים שעמדו לנגד עיני בית המשפט בעת כתיבת פסק הדין, שכאמור לא היתה בהם כל טעות עובדתית או משפטית. בסופו של דבר, צדק הנתבע באומרו לתובע כי מדובר בפסק דין בו עמדה לנגד בית המשפט גרסה מול גרסה, כשגרסת הנתבעת התקבלה וגרסת התובע נדחתה. לפיכך ניתן לקבוע בסבירות גבוהה מאד, כי הגשת ערעור לא היתה יכולה להביא לתובע לזכיה מול הנתבעת-דשם, אלא רק להטלת הוצאות משפט כנגדו, בנוסף להוצאות שהושתו עליו בפסק הדין המקורי ואותן לא שילם עד היום.
לפיכך, התובע זכאי לפיצוי אך ורק על אובדן הזכות העקרונית למצות את הליכי הערעור, הגם שברור כי לא היתה מביאה לו כל רווח וזכיה אלא רק עלות נוספת של שכ"ט עו"ד והוצאות משפט שהיו נפסקות בסבירות גבוהה לצד שכנגד, אילו היה ממשיך בערעור ולא מושך אותו.
בהתחשב באשם התורם שנקבע, ובהוצאות שנחסכו מהתובע עקב כך שלא הושתו עליו הוצאות משפט לטובת הצד שכנגד, אני מעמידה את סך הפיצוי על 1,500 ש"ח.
הנתבע ישא בהוצאות התובע בסך 1,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ח אלול תשע"א, 27 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.