סייאג ואח' נ' קיי יזמות אומנות הבילוי והפנאי בע"מ ואח'

פסק דין

1.לפניי תביעה, בגדרה עותרים התובעים לפסוק להם פיצוי בגין סירוב הנתבעים להכניסם למועדון ה"קינזי", בניגוד לאיסור האמור בחוק איסור אפליה במוצרים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים תשס"א-2000 (להלן: "החוק") .

טענות הצדדים

2.לטענת התובעים, צעירים בני 27 ו-32 במועד הגשת התביעה, תושבי אליכין, הופלו הם לרעה על ידי מועדון ה"קינזי" הממוקם במתחם קניון "M הדרך" הסמוך למחלף בית ינאי (להלן: "המועדון"), בשתי הזדמנויות שונות, לאחר שלא הוכנסו למועדון אך בשל חזותם ו"צבע עורם"- כלשונם. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 –חברה בע"מ שמנהלת ומפעילה את המועדון, וכנגד הנתבע 2 – כמנהל בנתבעת.

3.עפ"י הנטען בכתב התביעה, אירע המקרה הראשון בסביבות חודש ספטמבר 2009, כאשר הגיעו התובעים יחד עם חבר נוסף בשם שניר מלכי - שלושתם "ממוצא תימני" ובעלי "חזות מזרחית" (ראו האמור בסעיף 4(א) לכתב התביעה), לטענתם, המאחרת או ה"סלקטורית"- כלשונם של התובעים, הודיעה להם כי באותו ערב מתקיימת מסיבה למוזמנים בלבד, ועל כן נבצר ממנה להכניסם. התובעים טוענים כי לאחר זמן מה הופיע חברם אורון בן-חמו, בן 27 שלו "חזות אשכנזית" (ראו סעיף4 (ג) לכתב התביעה) ואף שלא הייתה בידו כל הזמנה, והיתה זו לו הפעם הראשונה לבקר במועדון – הוכנס בהוראת המארחת, כאשר היא מקבלת הוראות סימולטאניות מהנתבע 2. לטענת התובעים, כאשר שאלו הם את המארחת לפשר הדבר, לא היו בידיה תשובות, אולם היא סירבה להכניסם, וכך נאלצו הם לעזוב את המועדון לאחר שהושבו פניהם ריקם (להלן: "האירוע הראשון").

4.המקרה השני, שבו הופלו התובעים בשל חזותם, אירע, לטענת התובעים, ביום 01.10.09 בסמוך לחצות, כאשר התובעים ביקשו לבוא בשערי המועדון, אולם גם אז נתקלו בסירובה של המארחת – בחורה אחרת מזו שניצבה במועדון באירוע הראשון, ובאותה תואנה – שהכניסה תותר למוזמנים בלבד. שוב הופיע אורון בן-חמו, ואף הפעם נפתחו שערי המועדון בפניו מבלי שנדרש להציג הזמנה, מבלי שנשאל האם הוזמן לאירוע ומבלי שנבדק האם שמו ברשימת המוזמנים. כאשר שאלו התובעים מדוע אינם רשאים להיכנס השיבה להם ה"סלקטורית", כך עפ"י הנטען, בהאי לישנא: "ישנם אנשים חשובים יותר למועדון שהתובעים לא נמנים עליהם" (ראו סעיף 4 (ד) המתייחס לאירוע השני) (להלן: "האירוע השני"). בהמשך, טוענים התובעים, נכנסו מבלים רבים – בעלי גוון עור בהיר למועדון, כאשר אינם נבדקים ואינם נשאלים דבר. לטענת התובעים, לאחר שסורבה בקשתם להיכנס למועדון, שבו עם על עקבותיהם כשהם חפויי ראש.

5.כאמור, התובעים מבססים את תביעתם, על חוק איסור אפליה במוצרים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, ותובעים את הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק. על כן מעמידים התובעים את תביעתם על סך 100,000 ₪. בנוסף, מבססים התובעים את תביעתם על עילה חוזית; לטענתם, שלב ההמתנה בכניסה למועדון משול לשלב המשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, וסירובם של הנתבעים להכניסם למועדון מנוגדת לעקרון תום הלב, בו מחוייבים צדדים בנהלם משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה.

6.הנתבעים דוחים את טענות התובעים מכל וכל. לטענתם אין הם נוקטים מדיניות של אפלייה בהכנסת מבלים למועדון. להיפך, לטענתם, מבלים מכל הדתות, הלאומים וגווני העור פוקדם את המועדון, ואף הנתבעים עצמם בילו מספר פעמים בעבר במועדון. הנתבעים טוענים כי בכניסה למועדון מוצבת "מארחת", ואין כל נוהל לפיו בעלי המועדון מנחים את המאחרת בזמן אמת את מי להכניס. לטענתם, שיחה שכזו מתנהלת רק בשעה שהמארחת מזהה "ניצוצות של אלימות" בקרב הבליינים, אשר עלולים להוביל לתקיפתה. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי המדיניות היא שהכניסה למועדון הינה למוזמנים, כאשר ההזמנה יכולה להתבצע או באמצעות מסרון (S.M.S), או על ידי פנייה ליחצ"ן של האירוע. לטענתם, התובעים לא ביצעו הזמנה באף אחת מהדרכים הנ"ל.

7.עוד טוענים הנתבעים כי במידה והתפוסה במועדון מתקרבת אל הרף העליון המותר – מותרת הכניסה למוזמנים או למקורבים בלבד, ועל כן לא הוכנסו התובעים למועדון. הנתבעים טוענים כי כרטיס מועדון שהיה מצוי בידי התובעים מוכיח כי הם בילו במועדון בעבר, וכך עולה מבדיקת רישומי המחשב, אולם כרטיס זה אינו מחייב את בעלי המועדון להכניס את מחזיקיו, ותנאי זה אף מופיע בגב הכרטיס.

הראיות

8.מטעם התובעים הוגשו תצהירי התובעים, ותצהירו של חברם – מר אורון בן-חמו. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבע 2, של "מארחת" העובדת במועדון בשם בת-חן דוקטורסקי – שהעידה כי ישנן עילות מוגדרות למניעת כניסת מבלים, אולם לא ננקטת כל אפלייה הקשורה לצבע עורם של המבלים. כן הוגש תצהירו של מר גולן ימיני, שהעיד כי הוא ממוצא מזרחי וכי צבע עורו כהה, אולם מעולם לא נמנעה כניסתו בשל צבע עורו.

9.בשלב מאוחר התרתי הגשת תצהירים של חוקרים פרטיים – ששוחחו עם התובע 1 והקליטו את השיחה וזאת על מנת להוכיח כי התובע מס' 1 הינו חוקר פרטי במקצועו, למרות שבמהלך עדותו של התובע מס' 1 שאל בית המשפט אותו למקצועו והלה השיב כי הוא "נהג משאית". מנגד הוגש תצהיר משלים של התובע 1 ובו הוא מעיד כי הינו נהג משאית, אולם בעבר עסק בין היתר גם כחוקר במשרד חקירות.

10.מטעם התובעים הוגש המוצג ת/1 – הסרטה של ניסיון כניסתם של התובעים למועדון, ובו נראות שיחות עם ה"מארחת" ועם המאבטח בכניסה למועדון, וכן נראה העד מר אורון בן-חמו נכנס למועדון. מטעם הנתבעים הוגשו המוצגים הבאים: נ/1 – דיסק שהקליטה החוקרת גב' קפטן ובו שיחות שהתקיימו בינה לבין התובע 1, ובו מספר לה התובע 1 שהינו בעל משרד חקירות; נ/2 – דיסק ובו הסרטה (ללא קול) של הפגישה בין החוקרת לבין התובע 1.

הוראות החוק- כללי:

11.בדברי המבוא להצעת החוק (ה"ח 2871, עמ' 370) נכתב כי בסירוב לספק לאדם מוצר או שירות על רקע השתייכותו לקבוצה, במיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של אפלייה – יש משום פגיעה קשה בכבוד האדם. עוד נכתב כי "בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מבעלי חזות מזרחית". נראה אם כן, כי אפלייה כגון זו הנטענת בתביעה שלפניי היא מסוג ההפליות, אשר בא החוק למגר ולעקור מן השורש.

12.מטרתו המוצהרת של החוק היא "לקדם את השיוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים" (סעיף 1 לחוק). סעיף 3 לחוק קובע איסור על הפלייה "בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי" מחמת "גזע, דת, או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".

13.אין חולק כי המועדון שמפעילה הנתבעת הוא "מקום ציבורי" וככזה אפלייה בכניסת מבלים על רקע "גזע" או "ארץ מוצא" היא אסורה. נטל השכנוע כי אכן התבצעה אפלייה מוטל על התובע (עא (חי') 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' יצחק מזרחי (טרם פורסם, ניתן 07.01.08) להשוואה ראו גם בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרחי בישראל נ' השר לבטחון פנים פ"ד נח(2) 358, 368) .

14.מתוך הבנה לקושי שבו ייתקל התובע בבואו להוכיח כי הופלה בניגוד להוראות החוק, קבע המחוקק מספר חזקות. החוק קובע שבמידה והתובע במשפט אזרחי מוכיח יסודות החזקה, מוחזק הספק (הנתבע) כמי שפעל בניגוד להוראות סעיף 3 לחוק כל עוד לא הוכיח אחרת. ואלה הן החזקות האמורות בסעיף 6 והרלוונטיות לענייננו:

"(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות לציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפלייה המנויות בסעיף 3 ;

(2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;