1. התובעת 3, פלונית (קטינה) (להלן- "
הקטינה"), הינה תלמידה בנתבע 4, בית ספר בשפרעם, (להלן- "
בית הספר").
2. הקטינה היא ילדה נכה הנעזרת להתניידותה בקביים, ואף מתנייעת לעיתים בכסא גלגלים.
3. הקטינה והוריה הגישו כנגד הנתבעים ביום 15.3.10, תביעה למתן צו עשה שעניינה הנגשת בית הספר על דרך של בניית מעלית ושירותי נכים, וכן לפיצוי כספי בגין הנזק שנגרם להם בשל אי הנגשתו של בית הספר לנכים. בעת הגשת התביעה הייתה הקטינה בכתה ז'. בימים אלו החלה את לימודיה בכתה ט' בבית הספר.
4. יחד עם התביעה העיקרית, הוגשה בקשה למתן צו עשה המורה לנתבעים להתקין בבית הספר מעלית ושירותי נכים.
5. כאמור, בתחילה הוגשה התביעה גם כנגד משרד החינוך - מחוז צפון (להלן- "
המדינה") וכנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "גבעות אלונים" (להלן- "
הוועדה המקומית"). ואולם, במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק, בבקשה למתן סעד זמני, בהם עקבתי מקרוב אחר המהלכים שננקטו על ידי הנתבעת 1, עיריית שפרעם (להלן- "
העירייה"), לשם קבלת התקציב הנדרש להנגשת בית הספר ממשרד החינוך, ולאחר שאושרה בקשת העירייה לקבלת תקציב כאמור, התחייבות שנשלחה לעירייה ביום 13.9.10, נמחקה התביעה כנגד המדינה בהסכמת התובעים, ביום 28.9.10.
6. כמו כן, נמחקה, בהסכמת התובעים, בישיבה שהתקיימה ביום 5.10.10, התביעה כנגד הנתבעים 4-3, כמו גם הסעדים שעניינם מתן צו עשה, והצדדים הסכימו לברר בתביעה זו רק את הסעד הכספי כנגד העירייה. לא מן המותר לציין כי בישיבה זו הצהיר האחראי על ההנגשה מטעם העירייה כי בקשת ההיתר הנדרשת להנגשת בית הספר תוגש תוך שבועיים ימים לוועדה המקומית.
7. בקשת ההיתר אכן הוגשה ביום 9.11.10. ואולם, אז התברר כי לא אותר ההיתר המקורי שניתן בזמנו, ככל שניתן, לבית הספר, ולכן יש להגיש לוועדה המקומית, בקשה למתן היתר המתייחסת לכל חלקיו של בית הספר, ולא רק לתוספת הנדרשת לשם ביצוע התאמות הנגישות, דבר שיש בו כמובן לסבך את התהליך ולהאריכו.
8. ב"כ הצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין בתביעה הכספית, על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן- "
חוק בתי המשפט"), וזאת בכפוף לביקור במקום על ידי בית המשפט, ביקור שאכן נערך ביום 26.5.11, ומתועד בפרוטוקול ביקור במקום.
9. הביקור התקיים בשני בתי ספר: בית הספר בו לומדת הקטינה, ובית ספר נוסף אשר הורי הקטינה סירבו לשלוח את בתם ללמוד בו, אף על פי שבית הספר בו לומדת הקטינה לא היה נגיש לנכים באותה עת, וזאת בניגוד לבית הספר האחר.
הזכות ל- "שוויון" של הנכה
:
10. יחסה של החברה ומוסדותיה לאנשים בעלי מוגבלות נבחן בנכונותו של האדם "הרגיל" לקבל את "השונה" ולהשתחרר מדעות קדומות; לכבד את האוטונומיה של האדם עם המוגבלות ולכבדו; ולאפשר לו חיים מלאים, איכותיים,
נגישים ועצמאיים בקהילה, תוך מימוש צרכיו ומאוויו, גם אם הדבר טעון התאמות לצרכיו המיוחדים של הנכה.
11. אם בעבר שלטה בכיפה ההשקפה כי הנכה הוא שונה, ולכן יש לטפל בו תוך הפרדה מהחברה והדרה חברתית - "
seperate but equal" - כיום הגישה המודרנית היא שהפרדה מנציחה את ההפליה ומעמיקה את אי השוויון, ועל כן יש לשלב את הנכה בתוך החברה, להבטיח לו שוויון הזדמנויות, וליתן לו מענה לצרכיו במסגרת השירותים הקיימים, ולא במסגרת מבודדת ונפרדת - "
integrated and equal ".
12. כפי שציין כב' השופט ברק בפסק הדין המנחה בעניין
בוצר (בג"ץ 7081/93
בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 26 (1996):
"
הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה שבה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו בתוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת - במירקם הרגיל של חיי החברה".
13. כפי שאדגים להלן, ההסדרים החקיקתיים הקיימים בעניין הנגשת מוסדות ציבור, ומוסדות חינוך בפרט אינם שלמים. בצידם אמנם התפתח נוהל של משרד החינוך, ואף הוקצו משאבים ותקציבים שנועדו להשלים את שהחסיר מחוקק המשנה. ואולם, עדיין קיים, למרבה הצער, פער בין המצוי לרצוי; בין הדיבור למעשה.
ההסדרים הנורמטיביים בעניין הנגישות
:
14. זכות הנגישות של נכים מעוגנת בשלושה מקורות שונים: חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ובפרט פרק ה'1 לחוק; וכן חלק ח' לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970; פסיקת בית המשפט העליון, ובעיקר פסק הדין בעניין
בוצר; חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1968 (להלן- "
חוק השוויון"); וכן נוהל של משרד החינוך אשר נועד להקצות משאבים שיאפשרו ביצוע התאמות נגישות בבתי ספר (צורף כנספח ב לכתב ההגנה של המדינה בתיק זה).
חוק התכנון והבניה ותקנותיו
:
15. בשנת 1971 תוקנו תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן- "
תקנות
התכנון והבניה" או "
התקנות"), ונוסף להן חלק ח' לתוספת השנייה שעסק ב- "
התקנת סידורים מיוחדים לנכים בבנין ציבורי". תקנות התכנון והבניה הבחינו בין בנין ציבורי א' שנדרש לעמוד בדרישות התקנות במלואן, לבין בנין ציבורי ב' שנדרש למלא את התנאים לגבי קומה אחת בלבד. על פי התקנות, בית ספר נחשב לבנין ציבורי ב', ולכן חובת ההנגשה בו מתייחסת רק לקומה אחת בלבד, ולא לקומות אחרות (ראו: סעיף 8.02(ב) לתוספת השנייה לתקנות).