החלטה
בפניי בקשה לסילוק תביעה שכנגד על סף.
התביעה שכנגד נוגעת לפרסום כתבה בעיתון דה-מרקר , אשר במסגרתה פורסמו פרטי התובענה שכספית שהנגישה המבקשת כנגד המשיבה.
המבקשת עתרה להורות על סילוקה של התובענה על סף, מהטעם, כי הואיל והפרסום נגע לפרסום של כתב תביעה שהוגש לביהמ"ש, הרי אין בפרסומו משום עילה להגשת תביעה, ודינה להידחות על סף.
המשיבה טענה, כי המבקשת מסרה לידי הכתבת עותק מכתב התביעה, וטענה עובדתית זו טעונה הוכחה, ואין לחסום בשלב הראשוני את הבירור העובדתי, כאשר המבקשת פועלת באופן פעיל להכפשתה של המשיבה.
דיון:
מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה .
בשלב הזה, הואיל וטרם הוחל בהליך בירור העובדות, ההחלטה תינתן על יסוד העובדות הנטענות בכתב התביעה, היינו, כי המשיבה מסרה לכתבת דה-מרקר עותק מכתב תביעתה, על מנת שהאחרונה תפרסמו.
כאמור המבקשת טוענת, כי היא חוסה בצל הגנתו של סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה, הקובע כי:
"13. פרסומים מותרים [תיקון: תשכ"ז,תשנ"ה]
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
...
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ; "
בפס"ד שקבע את ההלכה בעניין סעיף זה בעניין רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 , 2466 (2009), (להלן: "פס"ד חיר"), נקבע כי:
"סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות - זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק - מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" ."
ובהמשך:
"לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה"."
המשיבה אינה חולקת על ההלכה הנ"ל ולא העלתה טיעונים ביחס לכך, אלא לטענתה, מקום שהמבקשת מסרה את כתב התביעה לכתבת על מנת לפרסמו, הרי זו יצאה מתחולת ההגנה של סעיף זה.
כלומר, ההבחנה שמבצעת המשיבה, הינה, כי פרסום של כתב תביעה שהגיע לידי הכתב בדרך עצמאית הינו פרסום החוסה בצל ההגנה כפי שבוטאה בפס"ד חיר הנ"ל, ופרסום של כתב תביעה שהועבר על ידי התובע או מי מטעמו לכתב, אינו חוסה בצל ההגנה. הדברים לא נכתבו במפורש על ידי המשיבה, אלא ביהמ"ש מבין זאת מטענתה שיש לשמוע את המחלוקת העובדתית, מי מסר לכתבת את כתב התביעה.
לטעמי, גם אם המבקשת היא זו שמסרה את כתב התביעה לכתבת על מנת שזו האחרונה תפרסמו, עדיין המדובר בפרסום החוסה בצל ההגנה, המוחלטת שנקבעה בפס"ד חיר הנ"ל, ומדוע? משום שהפרסום הינו של דברים, שבעצמם מוגנים על פי הוראות החוק בהתאם לפרשנות שניתנה להם על ידי ביהמ"ש העליון, אפילו פרסום כוזב ואפילו פרסום שנעשה בחוסר תום לב.