תמצית התביעה:
1. תביעה כספית הוגשה כנגד הנתבעים, עורכי דין במקצועם, בגין רשלנות מקצועית במתן שירותי יעוץ וטיפול משפטי לתובעת (להלן- "יעוץ משפטי") ובגין הפרת חובה חקוקה עקב מחדליהם במתן הייעוץ המשפטי. הייעוץ המשפטי, ניתן לתובעת שביקשה לקבל פיצוי בגין פגיעה בזכויותיה במקרקעין שבבעלותה, אשר היה שינוי ייעוד של המקרקעין ל"דרך" וכן הם הופקעו בשלמות ע"י עיריית ירושלים , לסלילת כביש. התובעת טוענת כי היה על הנתבעים לפעול במקצועיות בבחינת מכלול המידע הרלוונטי למיצוי זכויותיה, בגין הפגיעה במקרקעין, אך הם לא השכילו להבחין בין שתי עילות התביעה, בגין שינוי ייעוד והפקעה (להלן-שתי העילות"). לטענתה, היא הסתמכה על מומחיותו וניסיונו של הנתבע 2 אליו היא פנתה ועל הנתבע 1, שהטיפול בעניינה הועבר אליו. הנתבעים, התרשלו גם באי שימת לב לשוני בדיני ההתיישנות לפי כל אחת מעילות התביעה, באופן שהביא לחלוף תקופת ההתיישנות בעילת תביעה בגין שינוי ייעוד של המקרקעין. התובעת טוענת, כי גם לאחר שתשומת לבו של הנתבע 1 הוסבה לאבחנה בין שתי עילות התביעה ע"י ב"כ העירייה, היה מחדל מצד הנתבעים ביעוץ המשפטי, שמנע ממנה להגיש תביעה ולקבל פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - "סעיף 197 לחוק"), מחמת התיישנות. התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן, בו צורף הנתבע 2 כבעל דין, כי הנתבע 2 התרשל בפיקוח שלו על פעולותיו של הנתבע 1 שפעל מטעמו. לפיכך, חבותם של הנתבעים לנזקיה היא, ביחד ולחוד, עקב דחיית דרישתה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק .
2. הנתבעים, דחו את טענותיה של התובעת כנגדם. לטענתם, הם פעלו כפי שמצופה מהם, בהתאם לפנייתה של התובעת אליהם, לעריכת בירור ראשוני בעיריית ירושלים (להלן-"העירייה") לקבלת מידע על מצבה בכל הקשור למקרקעין, שיתכן והופקעו. לדידם, הם התבקשו לנהל מו"מ עם העירייה לצרכי פשרה, אם אכן היתה הפקעה וכך עשו.
3. הנתבע 2 טען כי בתום הבירור עם העירייה ובטרם גובשה הסכמה עם התובעת להמשך נקיטת הליכים משפטיים למימוש זכויותיה, הוא היפנה את התובעת לשכור את שירותיו של עו"ד אחר מטעמה לצורך כך. לא היתה התחייבות או אחריות של הנתבעים לטיפול בכל ענייניה של התובעת עקב שינוי הייעוד, כי אם לערוך ברור ראשוני בעירייה. האחריות כולה לנזקי התובעת, המוכחשים, מוטלת על התובעת שישנה על זכויותיה במשך שנים, ממועד שינוי הייעוד ועד מועד פנייתה אליהם ולאחריה, פנייתה לשר הפנים.
4. הנתבעים, חלוקים ביניהם בשאלת האחריות ליעוץ המשפטי שניתן לתובעת. הנתבע 1 טוען כי הוא הועסק כשכיר במשרד שבבעלותו של הנתבע 2. פעולותיו נעשו במעמדו כשכיר ובהתאם להנחיות ופיקוח של הנתבע 2 מבלי שהלה, הסתייג מפעולותיו. בהתאם לכך, שלח הנתבע 1 הודעה לצד ג'1 , הנתבע 2 . בנוסף שלח הנתבע 1 הודעה לצד ג'2 המבטחת של הנתבע 2 , איילון חב' לביטוח בע"מ בגין "חבות מעביד". צדדי ג' 1 ו-2 שלחו הודעה לצד ד', מנורה חב' לביטוח בע"מ, המבטחת של הנתבע 1 , לתשלום נזקי התובעת אם תתקבל תביעתה , מכוח פוליסת ביטוח של הנתבע 1. צד ד', טען להיעדר אחריות של הנתבע 1 בהיותו שכיר, למחדליו של מעסיקו - הנתבע 2 והיעדר יריבות עימה בשל כך.
5. הנתבע 2 וצדדי ג' 1 ו-2 טענו מנגד, כי הנתבע 1 פעל על דעת עצמו, באופן עצמאי לחלוטין וכי אין הנתבע 2 אחראי לתוצאות פעולותיו או מחדליו של הנתבע 1, ככל שיוכחו. הנתבע 1, הועסק על ידי הנתבע 2 על בסיס אמון אישי וחלוקת רווחים מתיקי לקוחותיו של הנתבע 1. לפיכך, לא חלה אחריות שילוחית של הנתבע 2 לפעולותיו של הנתבע 1 ופוליסת "חבות מעביד", אם יוכח קיומה, אינה חלה בעניינו ובנוגע לתוצאות פעולותיו.
6. הנתבע 1 שלח הודעה לצד ג'3, השמאי מר אדרעי (להלן- "השמאי אדרעי"), שהגיש לתובעת ביום 5.3.97 חוות דעת בנוגע לשווי המקרקעין. חוות הדעת נימצאה לטענתו שגויה ולפיכך, האחריות לנזקי התובעת,המוכחשים, מוטלת על השמאי אדרעי. צד ג' 3 , דוחה את טענותיו של שולח ההודעה וטען כי הוא הגיש את חוות דעתו בהתאם לדרישתו של מנהל התובעת ממנו ולפיכך, אין לו כל יריבות עם שולח ההודעה. הפנייה אליו היתה, להגשת הערכת שווי המקרקעין ערב שינוי הייעוד וההפקעה ומדידה של המקרקעין לבירור גבולות ההפקעה. לטענתו, במועד הפנייה אליו, התייישנה זה מכבר זכותה של התובעת להגיש תביעה בגין שינוי ייעוד וההפקעה ואין לו כל אחריות למחדלו של שולח ההודעה או לנזקי התובעת בגינו.
טיעוני הצדדים:
7. התובעת, היא בעלים על מקרקעין הידועים כחלקה 1939 בגוש פיסקאלי 300002 ששטחם 1,633 מ"ר הנמצאים בשכונת גילה (להלן - "המקרקעין"). בהתאם לתכנית מתאר מספר 3944 ( להלן-"תכנית 3944"), התאפשרה סלילתו של "כביש המנהרות" מירושלים לגוש עציון והופקעו המקרקעין על ידי העירייה. התובעת טוענת כי לא נימסרה לה הודעה כדין ע"י העירייה בדבר שינוי ייעוד המקרקעין לדרך. רק בשנת בשנת 1997, עם פניית מנהלה מר חכימי (להלן-"מר חכימי") למדור האינפורמציה בעירייה נודע לה על הייעוד לדרך (מכתב תשובה אליו מהעירייה מיום 30.1.97, צורף כנספח א' לתצהירו של מר חכימי) ונודע לו כי בסמוך לאחר אישור תכנית 3944, הופקעו המקרקעין. מוקדם יותר, ב- 16.3.94, שלחה העירייה מכתב שגוי לתובעת שהטעה אותה, לפיו אין תכנית מאושרת למקרקעין. נמסר גם לתובעת, בשיחה של מר חכימי עם הממונה על נכסי העירייה, כי חלקות שונות הופקעו וכי נידרש בירור מיידי , על מנת לדעת אם המקרקעין הופקעו בחלקם או במלואם. לפיכך, מיהרה התובעת לשכור את שירותיו של הנתבע 2, על מנת שייצג אותה ויטפל בכל הקשור למקרקעין ולקבלת הפיצוי המגיע לה בגינם, בידיעתה כי הוא מומחה לקרקעות. במסגרת הייעוץ המשפטי היה על הנתבעים לבחון את נזקיה עקב אישור תכנית 3944 ששינתה את הייעוד, מ"נוף פתוח" ל"דרך" ובגין ההפקעה, שנקבע בחוות דעתו של השמאי אדרעי, שהיתה על המקרקעין בשלמות (חוות הדעת, צורפה כנספח ד' לכתב התביעה המתוקן). מר חכימי טען כי לפגישה שנקבעה לו עם נציגת העירייה לבירור מעמדם של המקרקעין, התייצב במפתיע הנתבע 1 ולא הנתבע 2 אליו הוא פנה וכן חליפת המכתבים עם העירייה, נעשתה באמצעות הנתבע 1 , שעבד במשרדו של הנתבע 2.
8. התובעת טוענת כי במסגרת המו"מ עם העירייה, דרש הנתבע 1 פיצוי בגין ההפקעה והוצע לתובעת סכום שהנתבע 1 דחה אותו בהיותו בבחינת לעג לרש, בהתחשב בגובה הפיצוי שניתן לבעלי חלקות סמוכות. הנתבע 1 דרש מהעירייה במכתבו לעו"ד עודד בלאושטיין מיום 15.9.97 (נספח י' לתצהירו של מר חכימי) פיצוי ריאלי בגין ההפקעה בהתאם לחוות דעתו של השמאי אדרעי. עו"ד בלאושטיין השיב לנתבע 1 , במכתבו מיום 11.11.97 (נספח י"א לתצהירו של מר חכימי), כי יש להבחין בין פיצויי הפקעה מכוח סעיפים 188-190 לחוק התכנון והבנייה (להלן-"החוק") הניתנים לפי ייעוד המקרקעין לדרך לפי תכנית 3944 ובין פיצוי בגין שינוי ייעוד לדרך, מכוח סעיף 197 לחוק, שהתביעה בגינו התיישנה ואינה בטיפולו כלל. למרות מענה זה, לא הבחינו הנתבעים בין שתי עילות התביעה ולא התחשבו בתקופת ההתיישנות של עילת התביעה מכוח סעיף 197 לחוק. גם בתשובתו של הנתבע 1 לעירייה מיום 4.12.97 , לא נעשתה ההבחנה בין שתי העילות כי אם ניטען כנגד אי מסירת הודעה על שינוי ייעוד המקרקעין ועל ההפקעה (נספח י"ב לתצהירו של מר חכימי).
9. בעקבות פסק הדין שניתן בעתירה שהוגשה על ידי התובעת בבג"צ 314/00 (נספח כ' לתצהירו של מר חכימי ) כנגד החלטת שר הפנים שלא להאריך לתובעת את המועד להגשת תביעה מכוח סעיף 197 (ב) לחוק, הסתבר לתובעת עם דחיית העתירה, כי אילולי התרשלו הנתבעים ביעוץ המשפטי, היה נמנע ממנה נזק בגין אובדן הזכות לתבוע פיצוי לפי סעיף 197 לחוק. הנתבעים, פעלו לטענתה בחוסר מיומנות ומקצועיות ולא נקטו במידת הזהירות הרצויה ביעוץ המשפטי. לא היה להם הידע והניסיון הנדרשים והם גם לא טרחו לבחון את המצב המשפטי ולהבחין בין עילות התביעה ותקופות ההתיישנות בכל עילה.
10. התובעת טענה כי היה על הנתבעים, לפנות לשר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק ומשלא עשו כן, נידחתה בקשתה לאחר פנייתה לשר באמצעות עו"ד אחר מטעמה זאת, כתשעה חודשים לאחר גמר הטיפול של הנתבעים בעניניה. לטענתה, כבר נקבע בפסק הדין בבג"צ 314/00 , כי לא היה לה הסבר סביר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה לשר הפנים ואילו הוגשה הבקשה תוך זמן סביר החל מחודש ינואר 1997 , היה על השר לקבלה. בפסק הדין בעתירה גם נקבע כי המו"מ שהתנהל ע"י הנתבע 1 עם העירייה, נגע לפיצויי הפקעה ולא היה בו לפיכך כדי להביא להארכת המועד להגשת הבקשה בעילת תביעה בגין שינוי ייעוד. כך גם, היה מחדלם מצד הנתבעים בכך שלא הפנו את תשומת לבה לשוני המשפטי בין עילות התביעה. לאור זאת, טוענת התובעת היא לא טיפלה בעצמה בדרישה לפיצוי בגין שינוי ייעוד מוקדם יותר באופן שהביא לבסוף לדחיית בקשתה ע"י השר ודחיית העתירה.
11. הנתבע 1 טען מנגד כי דין התביעה להידחות הואיל ועילת התביעה מכוח סעיף 197 לחוק, נולדה הרבה בטרם פנייתה של התובעת אליו. לפיכך, לא היה בידה לקבל פיצוי בגין שינוי ייעוד מחמת התיישנות ולא מחמת הטיפול שלו בענייניה . בנוסף, היה עיכוב מצד התובעת בפנייתה לשר הפנים לאחר גמר הטיפול שלו בעניינה. הטיפול שלו בעניינה של התובעת היה במעמדו כעו"ד שכיר של הנתבע 2 וגם זאת, באופן חברי בלבד ולצורך עריכת בדיקה מקדמית וגישושים לניהול משא ומתן עם העירייה. מר חכימי, חתם על ייפוי כוח מוגבל לצורכי בירור וניהול מו"מ בלבד ולא לטיפול בזכויותיו עקב שינוי ייעוד. זאת ועוד, בפגישתו הראשונה עם מר חכימי במרץ 1997, המציא לו הלה את חוות דעתו של השמאי אדרעי, בה צוין כי המקרקעין ללא תכנון. לפיכך הוא סבר כי אין שינוי ייעוד, המזכה את התובעת בפיצוי. חיזוק לכך, נימצא בתשובתה של העירייה אליו מיום 9.4.97 (נספח ד' לתצהירו של נתבע 1) לפיה לא קיימות קורדינטות ובהיעדר הערת אזהרה בדבר ההפקעה בנסח הרישום שהוצג בפניו ע"י התובעת. לאחר ניהול מו"מ עם עו"ד בלאושטיין מטעם העירייה ותשובתו מיום 11.11.97 לפיה העירייה מוכנה לפצות את התובעת רק בגין ההפקעה, הודע הדבר למר חכימי ונמסר לו כי עליו לפנות באופן מיידי לעו"ד אחר, לצורך טיפול בתביעה לפיצוי. בכך, הסתיים לטענתו הקשר בינו ובין התובעת. אף שהיה על התובעת למהר ולפנות כבר בחודש דצמבר 1997 בבקשה למתן ארכה לשר הפנים, התובעת לא השכילה לעשות כן והשתהתה פרק זמן ארוך, עד להגשת הבקשה באמצעות עו"ד אחר מטעמה. לפיכך ניטען כי האחריות לנזקיה הניטענים של התובעת, המוכחשים, מוטלת עליה בלבד עקב מחדליה היא.
12. בהודעה לצד ג'1, טען הנתבע 1 לאחריותו של צד ג' 1 כלפיו בגין חבות מעביד, בהיותו עובד שכיר שלו ולאחריותה של המבטחת צד ג' 2, בהיותה המבטחת של צד ג'1 בפוליסת חבות מעביד. הנתבע 1 טען גם כנגד התרשלותו של צד ג'3 בהיעדר הערכה לנזקיה של התובעת עקב שינוי ייעוד המקרקעין לדרך ולנוכח הצגת מצג שגוי בפניו, בדבר התכנית החלה על המקרקעין.
13. הנתבע 2, טען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. צירופו כבעל דין בכתב תביעה מתוקן היה רק ביום 17.4.05 ואילו עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בסוף שנת 1997, עת הסתיים הטיפול שלו בתובעת ונמסר למר חכימי כבר אז, כי עילת התביעה בגין שינוי יעוד התיישנה. כמו כן ניטען כי התביעה הוגשה באיחור ושיהוי רב, באופן שגרם לו לנזק ראייתי. הנתבע 2, טען גם להיעדר יריבות, מניעות והשתק הואיל והוא לא טיפל במישרין, בשלב כלשהו בענייניה של התובעת כי אם, הנתבע 1 . מערכת היחסים בינו ובין הנתבע 1 , הושתתה על אמון אישי וחלוקת רווחים מתיקי לקוחות. בנסיבות אלו, אין הוא נושא באחריות שילוחית למחדליו של הנתבע 1 שפעל על דעת עצמו. לדידו של הנתבע 2 , לא הייתה התחייבות מצידו לטפל בכל ענייניה של התובעת בקשר למקרקעין כי אם לערוך בירור ראשוני בעירייה לקבלת מידע לגביהם. הוסכם על כן עם התובעת, כי לצורך המשך נקיטת הליכים משפטיים עליה לפנות לעורך דין אחר. בהתאם לכך, לא נחתם הסכם שכר טירחה עם התובעת ולא שולם לו או לנתבע 1 שכר טרחה בגין הטיפול המשפטי. התובעת מנגד, לא פעלה לטענת הנתבע 2 בסבירות במרוצת השנים כבעלת המקרקעין. למרות שהעבודות בכביש שנסלל על המקרקעין, ניראו לעין כל היא פנתה לאחר שנים לטיפול בענייניה. . התביעה לשינוי ייעוד, התיישנה כבר בשנת 1992 בהתחשב במועד פרסום תכנית 3944 לפיה שונה הייעוד. כך גם התעלמותה ממכתבו של הנתבע 1 לעירייה מיום 4.12.97 , שעותק ממנו נשלח למר חכימי (נספח יג 1 לתצהירו של נתבע 1) ובהימנעותה במשך פרק זמן ארוך מלפנות לשר מכוח סעיף 197 (ב) לחוק, יש בהם כדי להטיל על התובעת את מלוא האחריות והאשם לדחיית בקשתה ע"י השר, מחמת התיישנות.
14. צד ג'3 טען כי לא בכדי מחקה התובעת את התביעה כנגדו. תכלית הפניה אליו היתה לעריכת מדידה ולמתן הערכה על שווי המקרקעין עובר לשינוי הייעוד וההפקעה. פנייתו של מר חכימי אליו היתה בסמוך ליום 5.3.97, לבצע הערכת שווי של המקרקעין לפי ערכם ערב שינוי הייעוד וההפקעה, שבוצעה לאחר שינוי הייעוד. במועד הפנייה אליו, חלה כבר התיישנות של עילת תביעה בגין שינוי ייעוד והפקעה. לצורך הכנת חוות דעתו, התברר לו בבדיקתו כי על פי תב"ע 3944 שפורסמה בי"פ 3928 ביום 10.10.91 , שונה ייעוד המקרקעין לדרך. לאחר מכן, הופקעו המקרקעין בשלמותם לפי החלטה שפורסמה בי"פ 3980 מיום 8.3.92. התובעת טענה בפניו כי בזמנים הרלוונטים לשינוי הייעוד ולהפקעה היא לא ידעה על כך כי אם בשנת 1997. בקשתה ממנו, היתה על כן אך ורק לתת הערכה של שווי המקרקעין, טרם שינוי הייעוד וההפקעה (סעיפים 4-6 ו-8 לכתב ההגנה). בהתאם לכך, הוגשה הערכתו לתובעת ביום 3.5.97 (נספח א' לכתב ההגנה). צד ג' 3 טען כי בשונה מתכלית פנייתה של התובעת אליו פנייתו של מר חכימי אל הנתבע 1, שולח ההודעה, חייבה אותו בהיותו עורך דין, להבדיל משמאי, לדאוג באופן מיידי לנקיטת פעולות משפטיות בגין שינוי ייעוד והפקעה. אילו סבר שולח ההודעה כי השמאות, אינה עונה על צרכיו לצורך קבלת מלוא הפיצוי המגיע לתובעת בגין שינוי ייעוד, היה עליו לפנות אליו בעצמו, או באמצעות התובעת, על מנת שיערוך שמאות אחרת, שתתאים למטרותיו. משלא עשה כן שולח ההודעה עקב התרשלותו, אין לו להלין כנגדו. צד ג' 3 טען כי לא הייתה לו ידיעה אם התובעת או מי מטעמה, ביקשו לקבל פיצוי בגין שינוי ייעוד או בגין ההפקעה. אין זה מסמכותו כשמאי מקרקעין, לדרוש פיצויים בגין עילות התביעה השונות כי אם בסמכותם של הנתבעים, אשר לא התייעצו עימו בנידון. לטענתו, אין קשר סיבתי בין השמאות שנערכה על ידו ובין דחיית בקשתה של התובעת ע"י השר שהיתה מחמת התיישנות ולא בשל תוכן חוות דעתו. פעולותיו, נעשו לטעמו במקצועיות ואין לו אחריות לנזקי התובעת, ככל שיוכחו.
15. צדדי ג' 1 ו-2 הצטרפו לטענות ההגנה של הנתבע 1 כנגד התובעת, למעט טענותיו של הנתבע 1 שנטענו נגדם בכתב ההגנה ובהודעה לצדדי ג'. צד ג' 2 טען כי הוא לא ביטח את שולח ההודעה, הנתבע 1 בפוליסת חבות מקצועית וכי גם צד ג' 1 , לא בוטח על ידה בפוליסה של "חבות מעביד" או כל פוליסת ביטוח אחרת המכסה את החבות הנטענת, המוכחשת כשלעצמה. צד ג' 2 חזר על טענותיו של הנתבע 2 כמובא לעיל, בנוגע ליחסים ביניהם והיעדר אחריות שלו לפעולותיו של הנתבע 1 שפעל באופן עצמאי. גם אם קיימת חבות לנזקי התובעת, הריהי מוטלת על שולח ההודעה או על צד ד', שביטח אותו בביטוח אחריות מקצועית.