חברת וורלדוויד ריזורטס בע"מ (להלן -
הנתבעת) היא חברה העוסקת בתיווך, מכירה ושיווק של יחידות וזכויות נופש. הנתבעת יצרה קשר עם התובעים, בעל ואישה, בחודש פברואר 2002 והזמינה אותם לקבל מתנה, בתנאי שיגיעו למשרדי הנתבעת. ביום 26.2.02 הגיעו התובעים למשרדי הנתבעת, הוכנסו לאולם רועש עם אנשים רבים נוספים, ברקע הושמעה מוסיקה מחרישת אוזניים, כך שהאווירה בו יצרה תחושה של לחץ וחוסר ריכוז. במשך מספר שעות היו נתונים התובעים לשיווק אגרסיבי ומאסיבי של סוכני החברה לרכישת הזכויות ביחידת נופש בתאילנד (להלן-
יחידת הנופש).
לאחר שהוצג לתובעים, כי מדובר בהשקעה טובה של כספם אשר תניב להם רווחים רבים, חתמו על הסכם לרכישת זכויות ביחידת נופש. התובעים הבהירו במעמד חתימת ההסכם לנציג הנתבעת, כי אין להם כל כוונה לעשות שימוש ביחידת הנופש אלא להשכירה על מנת שתניב תשואה לכספם. תמורת זכות השימוש ביחידת הנופש שילמו התובעים, במעמד חתימת ההסכם, סך של 32,981 ש"ח.
התובעת פנתה לנציג הנתבעת בשנת 2004 על מנת להשכיר את היחידה ולהנות מתשלום דמי השכירות בסך 750$ לשנה. נציג הנתבעת, דני, הציע לתובעת להעלות את בקשתה על הכתב. התובעת פנתה במכתב מיום 2.3.04 לנתבעת והודיעה, כי היא מעוניינת לממש את אופציית ההשכרה ולקבל מאת הנתבעת תשלום בסך 750$ לשנה כפי שעולה מההסכם. התובעים הוזמנו למשרדי הנתבעת ושם נאמר להם, כי על היחידה נצברו חובות רבים ולפיכך ערכה אפסי. הנתבעת הציעה לתובעים לקבל חזרה את היחידה בתמורה למחיקת החובות. התובעים סרבו לאחר שהבינו, כי "נפלו בפח" בידי הנתבעת וכל מטרתה, לקבל חזרה את היחידה ללא כל תמורה. בחודש אפריל 2007, כ-5 שנים לאחר חתימת ההסכם, פנו התובעים באמצעות עו"ד משה מנדל במכתב לנתבעת וביקשו לממש את אופציית מכירת יחידת הנופש לנתבעת, וכך ציפו לקבל את כספם בחזרה ולצאת מהעסקה. הנתבעת השיבה במכתב מיום 13.5.07, כי פניית התובעים למימוש ההסכם אינה תואמת את המועדים הקבועים בסעיף 8 להסכם, והתנתה את קידום ההליך בבדיקת חוב דמי התחזוקה של היחידה.
תמצית טענות התובעים
התובעים טוענים, כי נפלו ברשתה של הנתבעת לאחר מסע שיווק אגרסיבי והפקידו בידה את פיצויי הפיטורין של התובעת. התובעים סברו, כי מדובר בהשקעה כספית אשר תניב להם רווחים בעתיד. בפועל, הכספים שולמו לנתבעת מבלי לקבל כל תמורה, לא כספית ולא בשימוש בפועל ביחידת הנופש. הנתבעת הטעתה את התובעים לאורך כל הדרך, הן במצגים לפני החתימה על ההסכם והן כאשר ביקשו להוציא לפועל את תנאי ההסכם בהשכרת היחידה או קבלת כספם חזרה.
התובעים מבקשים להורות על ביטול ההסכם והשבת מלוא הכספים ששולמו לנתבעת, לחלופין, לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא דמי השכירות אשר היה עליה להעביר במלואם לתובעים.
תמצית טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת, כי התובעים הגיעו בלב חפץ למשרדי הנתבעת ובעת מכירת היחידה לא נעשה שימוש בכל אמצעי שאינו לגיטימי, חוקי או אתי. הנתבעת טוענת, כי יחידת הנופש היא נכס שימושי ומניב כל עוד דואגים בעליה לתחזקה ולעשות כל שבידם על מנת למקסם הרווחים ממנה. התובעים לא יכלו להנות מאפשרות מכירת היחידה משום שלא שילמו את דמי התחזוקה השוטפים ולא שיתפו פעולה עם ב"כ הנתבעת על מנת לקדם את התהליך.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי פעלה על פי סעיף 14א' לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981, אשר עוסק ברכישה של יחידות נופש, וסעיף זה מגדיר מנגנון הגנה על צרכנים אשר לפיו תותר מכירת זכויות ביחידת נופש. הנתבעת צירפה להסכם הרכישה טופס גילוי כנדרש על פי הסעיף, והוא נחתם על ידי התובעים. החוק מאפשר לבטל את העסקה עד 14 ימים לאחר חתימת ההסכם או קבלת טופס הגילוי. התובעים בחרו לא לעשות שימוש בזכות החרטה ועל כן, ההסכם בין הצדדים תקף ומחייב. הנתבעת טוענת כי על התובעים היתה חובת המצאת אישור העדר חובות וכך גם נמסר להם במכתבו של עו"ד תומר זמר מיום 13.5.07. התובעים נמנעו מהמצאת אישור זה, דבר המאפיין את התנהלותם בהליך, שימוש בחצאי אמיתות וסילוף העובדות בחוסר תום לב.
באשר להשכרת יחידת הנופש, סעיף 7 להסכם קובע כי: "
התחייבות החברה תחול רק במידה והרוכשים יודיעו בכתב 90 יום מראש לפני מועד תחילת זכות הנופש, על רצונם להשכיר לחברה את זכות הנופש". הנתבעת טוענת כי על פי תנאי הסעיף, על התובעים היה להודיע על רצונם להשכיר את היחידה בכל שנה ושנה 90 יום לפני מועד זכות הנופש. מכאן, כי טענת התובעים כאילו הודעתם היחידה משנת 2004 הייתה תקפה למפרע משוללת כל יסוד. יתר על כן, גם הודעת התובעת משנת 2004 לא עמדה בתנאי ההסכם ולא הוגשה במועד.
באשר לטענות התובעים בעניין מכירת היחידה, הנתבעת טוענת כי סעיף 8ב' להסכם קובע כי:
"התחייבות החברה תחול רק במידה והרוכשים יודיעו לחברה בכתב תוך שלושים יום על רצונם לממש את אופציית המכירה".
משמע, אם התובעים רצו לנצל את זכותם למכור את יחידת הנופש, היה עליהם להודיע על כוונתם בין התאריכים 26.2.07 - 26.3.07, על אף האמור, הודיעו התובעים על כוונתם לממש את אופציית הרכישה רק ביום 25.4.07.
דיון
כתב התביעה, תצהיר העדות הראשית של התובעים ונספחיהם מפורטים ומצביעים באופן ברור על הפגמים בהליך כריתת ההסכם ועל הפרות ההסכם אשר בוצעו על ידי הנתבעת. מאידך, הנתבעת לא השכילה לעמוד בנטל המוטל עליה ולהוכיח את טענות ההגנה כראוי ולמעשה, לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה.
התובעת הצהירה על האירועים נשוא התובענה באופן אישי, וניכר כי דבריה אמת. התובעים צירפו מכתבים ומסמכים התומכים בגרסתם ומעידים על אמינותה. גם עדותה של התובעת הייתה עקבית וללא סתירות. מאידך, הנתבעת בחרה שלא להעיד עדים מטעמה, לרבות נציגי הנתבעת אשר עמדו בקשר עם התובעים. צד להליך אשר נמנע מלהביא ראיה או מהעדת עדים לתמיכה בגרסתו, עשוי להקים חזקה עובדתית לחובתו לפיה, לו הובאה אותה העדות היה בה כדי לפגוע בגרסתו. יתר על כן, אני מקבל את טענת התובעים, כי אי הבאת עדים רלוונטיים על ידי הנתבעת היא התנהגות שיטתית ומופיעה במספר פסקי דין בעניינה (ראו לדוגמא: תא 16161/04
הלר ואח' נ'
וורלדוויד ריזורטס בע"מ, פורסם בנבו, ת.א 2125/03
פרופ' שוורץ ואח' נ'
וורלדוויד ריזורטס בע"מ, פורסם בנבו).
במהלך חודש פברואר 2002 קיבלה התובעת שיחה טלפונית ונאמר לה, כי זכתה בפרס גדול והוזמנה עם התובע, לקבלו במשרדי הנתבעת. הפיתוי בדמות פרס שהובטח לתובעים, בכפוף להשתתפות במפגש היכרות, הוא שגרם לתובעים להגיע למפגש. נראה, כי התובעים לא היו נעתרים להזמנה ומגיעים למשרדי הנתבעת לולא מצגי השווא אשר הוצגו להם. בפועל, הוזמנו התובעים כדי לחשוף אותם למסע שיווק אגרסיבי, כמתואר על ידם, ולהביא אותם לרכישת יחידת נופש בחו"ל, אותה לא מימשו מעולם.
מדובר בשיטה רווחת ושכיחה, מטרת החברות המשווקות יחידות נופש היא למשוך קהל יעד אשר ירכוש את יחידות הנופש באמצעות הודעה בדבר זכייה בפרס, ופסקי הדין העוסקים בתביעות מסוג זה רבים מספור (ראו לדוגמא: ת.א. 63948/06
הורביץ נ'
חברת נתיבי חוג החופש בע"מ (בפירוק)).
לעניין עסקאות מסוג זה נאמרו על ידי ד"ר אורנה דויטש הדברים הבאים:
"... אלה עסקאות שבהן נוהג שיווק אגרסיבי, המלווה ב"מתנות" יקרות ערך של נסיעות לחו"ל וכיוצא בזה. ההיבט המתנתי המיוחד המלווה סוג זה של עסקאות הוא בכך שהמתנה מוקנית גם כשהצרכן איננו רוכש כלל יחידת נופש. כל שנדרש ממנו הוא להופיע למפגש, שבו נמסרת לו אינפורמציה, כשלמעשה מופעל עליו באותו מפגש לחץ מנטלי כבד להיכנס לעסקת רכישה..." (א. דויטש,
מעמד הצרכן במשפט, תשס"ג, עמ' 289 - 290).
מחומר הראיות עולה, כי מעמד החתימה ושיטות הפעולה של הנתבעת שיבשו לכאורה את שיקול דעתם של התובעים והוביל לכך, ששילמו את התמורה עבור הזכויות ביחידת הנופש בכספי פיצויים אשר קיבלה התובעת לרגל פיטוריה מעבודתה זמן מה קודם לכן, מבלי שבפועל קיבלו כל תמורה. משכך, ניסו התובעים למזער את נזקיהם באמצעות נסיון לממש את האפשרויות הנובעות מההסכם.
הזכות להשכרת יחידת הנופש, מצויה בפרק ה"שכירות" בהסכם. בסעיף 3 להסכם נקבע:
"
הרוכש/ים יהיו רשאים למימוש האופציה להשכרה החל מהשנה 2004 (השנה מולאה בכתב יד)
בתאריך (במקום למילוי ישנו קו בכתב יד)"