גורוחובסקי נ' אלביט מסחר וקמעונאות בע"מ

פסק דין

התביעה כאן הוגדרה במהותה כתביעת נזיקין, סכום התביעה הוא 150,000 ₪ , והעילה היא עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן : "החוק").

התובעת, גב' אולגה גורוחובסקי, סטודנטית בזמן הגשת התביעה, הייתה לקוחה של הנתבעת.

התביעה

האירועים נשוא כתב התביעה התרחשו ב- 26/12/07 וב- 30/12/07.

התובעת הואשמה ע"י נשות הנתבעת, מוכרות בחנות ועובדת שהציגה עצמה כמנהלת בחנות, בגניבת בגדים והשחתת שמלה.

על פי הפירוט בכתב התביעה, ביום 26/12/07, לאחר שהתובעת יצאה מן החנות בה שהתה, מדדה בגדים ורכשה שמלה, נקראה טלפונית לחזור. בשיחת הטלפון נאמר לה בקול מאיים, כי יש צילומי וידיאו המראים כי גנבה מוצרים מהחנות וכדאי שתחזור ותשלם עבורם. משחזרה, העובדת שליד הקופה (התברר במהלך הדיון שמדובר בגברת ליאת ניוטון) אמרה לה, כי היא יודעת ובטוחה שהתובעת גנבה בגדים, שהיו צמודים לשלושה מכשירים וכי היא קרעה שמלה. הגב' ניוטון הוסיפה לפי כתב התביעה, כי העובדות ראו שהתובעת נכנסת לתא בו נמצאו המכשירים ללא הבגדים והשמלה הקרועה, והן בטוחות, כי אכן התובעת היא זו אשר גנבה את הבגדים והשחיתה השמלה.

התובעת לטענתה, הייתה המומה, הכחישה בכל תוקף את ההאשמות, ביקשה לראות את תצלומי הוידיאו, אך הדבר לא ניתן. יתר על כן, התובעת נאלצה לפתוח את תיקה וברור שלא נמצא בו שום דבר גנוב. למרות כן, אחת מהעובדות המשיכה לטעון שהיא בטוחה שהתובעת גנבה את הבגדים וקרעה את השמלה, ווודאי שהיא לא תחזור עם הפרטים הגנובים ומן הסתם הניחה אותם במקום אחר.

שיחה זו, נערכה בקול לעיני מוכרות נוספות ולקוחות אשר היו בחנות.

ההאשמות הוטחו בפניה בפני קהל, גרמו לה להשפלה וביזוי רב וכן לעוגמת נפש ונזק רב.

התובעת טוענת בסעיף 24 לכתב התביעה, כי הדברים שנאמרו לה על ידי עובדות החנות בפני קהל ובקול רם, מהווים לשון הרע כמשמעותם בסעיף 1 לחוק, ועל כן היא דורשת, כי הנתבעת תפצה אותה בגין כל אחד מן האירועים הללו על פי סעיף 7א (ג') לחוק.

על פי כתב התביעה, יום למחרת, לאחר שהתובעת לא יכלה לישון מעוצמת הבושה, חזרה אל החנות וביקשה לדבר עם המנהלת ולראות את החומר המצולם על מנת להוכיח, כי טפלו עליה אשמת שווא.

המנהלת לטענתה, הבטיחה לה שתחזור אליה, אך משלא עשתה כן חזרה התובעת ביום 30/12/07, ואז אירע האירוע השני המהווה אף הוא לטענתה עוולה על פי החוק.

על פי הנטען בכתב התביעה, לא זו בלבד שלא ניתן לה לראות את החומר המצולם, אלא שאחת מהעובדות בחנות אמרה לה בקול רם: "את זאת עם הבגדים הגנובים, אני ממליצה לך לשלם עבור הבגדים שגנבת". משהכחישה שוב התובעת, אשר הרגישה מבוזה ומושפלת, את אשמת הגניבה, אמרה העובדת שוב: "אני לא מאמינה לך אני מאמינה לעובדות של החנות, אם לא תסכימי לשלם נשלח את החומר המצולם למומחים לצורך חקירה".

התובעת טענה, כי היות ומעשים אלו מהווים עוולה על פי החוק, ונגרמו לה נזקים נפשיים קשים, הרי יש לפצותה על פי החוק, ובנוסף לשלם לה פיצויים עונשיים ומרתיעים בגין כל אחד מהאירועים.

ההגנה

הגנת הנתבעת היא, כי כל אשר מייחסת התובעת למוכרות הוא פרי דמיונה בלבד.

מדובר באירוע שולי וזניח של בדיקה שגרתית כאשר נתגלו ממצאים חריגים בתא ההלבשה בו שהתה התובעת. הבדיקה נערכה בשקט בצד החנות, ללא נוכחות קהל וללא כל העלבה. התובעת חזרה למחרת לקנות בחנות, ועל כן המסקנה היא, כי גם היא לא ראתה בכך דבר מה פוגע.

משלא נאמר לתובעת כל דבר פוגע, הרי תחושתה הסובייקטיבית, אין די בה ועל כן יש לדחות את התביעה. יתר על כן, גם אם היו נאמרים הדברים עומדות לנתבעת ההגנות של אמת בפרסום והגנת תום הלב, על פי סעיפים 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעת מתארת את אותן נסיבות שהביאו לבדיקה: לאחר שהתובעת יצאה מן החנות, נכנסה מוכרת לתא הלבשה בו שהתה ומדדה כ-50 פרטי לבוש במשך כשעתיים. המוכרת מצאה 3 זמזמי ביטחון מוחבאים מאחורי מראה ללא הבגדים. המסקנה המיידית היא, כי הבגדים נגנבו והזמזמים הוסתרו על מנת להסתיר את הגנבה. בנוסף, שמלה ייחודית שנמסרה לתובעת זמן קצר קודם לכן, כשהיא שלמה ותקינה, נמצאה כאשר קרע גדול בגב השמלה, מקום בו נמצא זמזם הביטחון.