הנושא
ערעור הקובל על דחיית תביעתו הכספית בסך של 138,807 ש"ח של עורך-הדין-המערער כנגד המשיבה-הלקוחה לשעבר בנושא שכר טרחה.
רקע עובדתי
1. המשיבה, גננת במקצועה, החלה לסבול, לאחר 31 שנות עבודה ברשת הגנים של אגודת ישראל, מבעיות רפואיות וביניהן בעיית צרידות. כתוצאה מכך נפלטה ממעגל התעסוקה. למשיבה הייתה פוליסת ביטוח מנהלים אשר כללה כיסוי בגין אובדן כושר עבודה. במשך זמן מסוים חברת הביטוח שילמה למשיבה תגמולים מלאים. באוגוסט 2002 הופחתו התגמולים ע"י המבטחת לכדי מחצית בלבד.
2. בדצמבר 2002 שכרה המשיבה את שירותיו של המערער, ובמסגרת זו נחתם בן הצדדים הסכם לשכר טרחתו של עורך-הדין (נספח א' לעיקרי הטיעון מטעם המערער, להלן: "החוזה"). ס' 1 לחוזה קובע את שכ"ט ושיעורו: "הוסכם בין הלקוח ועוה"ד שתשלום שכר טרחת עורך הדין ישולם לעוה"ד באחוזים מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח ו/או הסכום שיפסק לטובת הלקוח ע"י בית המשפט... [ואלו השיעורים המדורגים]:
1) 15% - במקרה של פשרה לפני הגשת כתב תביעה לבית המשפט ולפני דיון בבית המשפט.
2) 17.5% - במקרה של פשרה לאחר הגשת כתב תביעה לבית המשפט ולפני דיון בבית המשפט.
3) 20% - מכל סכום ברוטו שיפסק לטובת הלקוח בפסק דין שניתן ע"י בית המשפט ב
ערכאה ראשונה ללא כל קשר לתוצאות הערעור "
ס' 2 לחוזה קבע: "
שכר הטרחה אינו כולל הליכי ערעור או הוצל"פ מכל סוג
אשר בגינם יקבע שכ"ט עו"ד נפרד (כל ההדגשות הוספו, ג.ג.)".
3. המשיבה הגישה תביעה כנגד חברת הביטוח באמצעות המערער. התבקש סעד הצהרתי וסעד כספי בגין ארבעת החודשים שקדמו לתביעה. לצורך בירור המשפט הגיש המערער בקשה למינוי מומחה מטעם בימ"ש. המינוי אושר. המומחה שמונה ע"י בימ"ש העיד, שהמשיבה איבדה את הכושר לעבוד כגננת. עם זאת, קבע המומחה מגוון מקצועות שנותרו לה למחיה, כגון קופאית וכיו"ב. המערער חקר נגדית את המומחה. בסופו של יום זכתה המשיבה בתביעה. בית-המשפט השלום פסק פיצוי רק בגין ארבעה חודשים. סעד הצהרתי לא ניתן. למעשה, קבע כב' השופט שטרנליכט בתביעה האמורה כי המשיבה סובלת מנכות לצמיתות המונעת ממנה את הכושר לעבוד ומזכה אותה בגמלה מלאה מהביטוח (נספח ג' לעיקרי הטיעון מטעם המערער).
4. ההליך הראשון נמשך כארבע שנים. המשיבה העידה שבמהלך התקופה לקחה על עצמה הלוואות כיוון שמחד לא יכלה לעבוד ומאידך לא קיבלה את תגמולי הביטוח. בסופו של ההליך טענה המשיבה, כי המערער עיכב את כספיה שלא כדין. שילוב נסיבות אלו גרמו לאיבוד האמון מצד הלקוחה-המשיבה במערער. המשיבה פנתה לעורך-דין שונה, לשם הגשת תביעה חדשה התובעת את שארית תגמולי הביטוח. בהסכם שכ"ט של עורך-הדין בתביעה השנייה, נקבע 20% כשכ"ט מהסכום שיושג ללא הבדל באיזה שלב נחתך הדין.
5. התביעה החדשה הוגשה בתאריך 15/11/06 בהתבסס על פסק הדין שהושג ע"י המערער ("תביעה ב' "). ב"כ של חברת הביטוח חתר לקראת הסכם פשרה, שנחתם אף טרם הגשת כתב הגנה, בתאריך 20/05/07. בהסכם הפשרה נקבע לטובת המשיבה סך של 396,576 ש"ח בגין אובדן כושר עבודה והחזר פרמיות ו-119,127 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד.
6. המערער תבע את המשיבה בערכאה קמא בגין שכ"ט תביעה ב' אשר לטענתו הושג מפרי עמלו ולפיכך שייך לו בדין. המשיבה תבעה את המערער מנגד בגין עוגמת נפש ועיכוב הכספים המגיעים לה בדין. שתי התביעות נדחו בבימ"ש קמא בתאריך 25/05/10. לאחר דחיית התביעה נשוא הערעור דנן, הגיש המערער בתאריך 22/12/10 תביעה נפרדת ומספרה 34363-12-10, כנגד באי כוחה של המשיבה, אשר תלויה ועומדת. מכאן הערעור שבפניי.
הפלוגתאות
7. המערער טוען לשתי עילות:
1)
עילה חוזית - המערער סבור ששגה בימ"ש קמא, בהתרתו למשיבה להשתחרר מייצוגו וזאת בניגוד לע"א 8854/06
חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין, [פורסם במאגרי המידע], 20/03/08 (להלן: "פס"ד קורפו"). חולק הוא על בימ"ש קמא בנוגע לקביעתו לזכות תום ליבה של המשיבה וסבור הוא, שלא בתום לב נפרדו דרכיהם ועל כן חלקו מכוח החוזה קופח. עוד טוען המערער שיש לפרש את ס' 1 בחוזה לטובתו (ס' 23-24, 28-36 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). ס' 1 לחוזה ביאר את התנאי לקבלת שכ"ט בגובה של 20%: "מכל
סכום ברוטו שיפסק לטובת הלקוח בפסק דין שניתן ע"י בית משפט בערכאה הראשונה ללא קשר לתוצאות הערעור" (הדגשים הוספו, ג.ג.). המשיבה מנגד סומכת ידיה על פסיקתו של בימ"ש קמא וסבורה שאין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא, קל וחומר בקביעות בנוגע לאמינות עדים. משמצא בימ"ש קמא את עדותה של המשיבה אמינה, ומשסבור הוא שאכן נפרדו דרכיהם של בעלי הדין בתום לב, הרי אין להתערב בקביעתו (ס' ב' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). לגופו של חוזה, סבורה המשיבה שיש לפרש את החוזה בצמצום ולמתוח גבול ישר וברור בין התביעה שהסתיימה לבין התביעה החדשה (תביעה ב'). לטענת המשיבה יש לפרש את ס' 1 לחוזה בדווקנות וכך גם את ס' 2 לחוזה התומך במסקנה המסייגת את שכ"ט להליך בערכאה ראשונה ולא לערכאת ערעור או הוצל"פ. מכאן ניכר, לפי הטענה, שעו"ד הגביל את שכר טרחתו לתביעה הראשונה בלבד ולא לענפים שונים שעלולים להתפשט ממנה.
2)
עילת עשיית עושר ולא במשפט - המערער קובל על כך שבימ"ש קמא כלל לא דן בעילה זו ולא הכריע בה (ס' 25 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). לגופו של טיעון, טוען המערער שפסק הדין שהוגש בתביעה הראשונה יצר השתק פלוגתא. השתק פלוגתא זה סלל את הדרך לתביעה השנייה ולתוצאותיה. לפיכך, במניעת שכר טרחתו גם בגין תביעה ב' שהתבססה על פרי מעשה ידיו, נוצרה עילת עשיית עושר ולא במשפט. המשיבה טוענת מנגד שלא נוצר כלל השתק פלוגתא כיוון שמדובר בתביעה ביטוחית שעילתה מתחדשת מדי חודש (ס' ד' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה) כמו כן לא נוצרה עילת עשיית עושר כיוון שהמשיבה שילמה 20% שכ"ט ולא נוצר כל הפרש או עושר כתוצאה מחילופי גברי שיצרה בשל חוסר שביעות רצונה.
8. לשכת עו"ד ביקשה להצטרף להליך, בשלב הערעור, כבעלת מומחיות מכוח ס' 89 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א 1961, בתאריך 10/03/11. בקשתה התקבלה. חוות דעתה הוגשה בתאריך 12/04/11. לשכת עוה"ד תומכת בטענות המערער. היא מוסיפה בעיקר, כי יש לחייב את המשיבה אף אם פירושו של דבר תשלום כפול של שכר טרחה, ומגייסת לטובתה את רע"א 3780/10
פלונית נ' פלוני, [פורסם במאגרי המידע המשפטיים], 12/12/10 ( להלן: "פס"ד פלוני") אשר בו נדחה ערעור על החלטת בורר להטיל כפל תשלום שכ"ט עו"ד.
עילה חוזית
9. אין להתערב בממצאי הערכאה קמא בשאלות שבעובדה בכלל, ובממצאי התרשמות מעדים בפרט (ע"א 8589/06
שפיגל נ' איינס, [פורסם במאגרי המידע המשפטיים], 14/5/08). משכך, לא אתערב בקביעתו של בימ"ש השלום בנוגע לאמינותה של המשיבה בכל הנוגע לתום ליבה בהפסקת העסקתו של המערער. עדין נשאלת השאלה האם הסטנדרט שהציב בימ"ש בפס"ד
קורפו ישים לענייננו, והאם על פי סטנדרט זה יש לחייב את המשיבה בתשלום שכר טרחתו של המערער?
הלכת ביניש-עדיאל והלכת קורפו - הילכו שתיהן יחדיו?
10. המערער טוען שהלכת
קורפו מוחקת את קודמתה, ע"א 136/92
ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס פ''ד מז(5) 114 (1993) (להלן: "פס"ד ביניש-עדיאל"). אינני סבור כמותו. לטעמי הלכות אלו משלימות האחת את השנייה. פס"ד
ביניש עדיאל, בקצירת האומר, נתן חופש רחב ללקוח להתנתק מהקשר עם עורך דינו ולהתקשר עם עורכי-דין אחרים, וכך כתב השופט דב לוין: "בהתקשרות שבין עורך דין ולקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא,
לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין,
ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו" (הדגשים הוספו). הדגש, אם כן, הינו לטובת הלקוח וזכותו לבחור את בעל המקצוע שעימו הוא בוחר לקשור קשרי עבודה, קל וחומר קשר עם עורך דין, הדורש רמת אמון גבוהה.