כללי
זהו פסק-דין בערעורו של סמ"ר מ.א (להלן - המערער) על הרשעתו לפני בית-הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט הדרום, בעברות של
שימוש בסם מסוכן לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973,
והתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, שבהן הואשם. באורח חלופי, הוגש ערעור מטעם ההגנה גם על חומרת העונש, שהוטל על המערער.
המערער
כפר לפני בית-הדין המחוזי באשמות שיוחסו לו; נשמעו לפני בית-הדין ראיות הצדדים; לבסוף, החליט בית-הדין קמא להרשיעו ולגזור לו את העונשים הבאים:
שני ימי מאסר, שלושה חודשי מאסר על תנאי,
קנס בסך 1,000 ש"ח והורדה לדרגת טוראי.
כתב האישום, אשר עמד בבסיס ההתדיינות המשפטית בעניינו של המערער, ייחס לו שימוש ללא היתר בסם מסוג קנאביס, על סמך ממצא מעבדתי אשר התקבל לאחר בדיקת דגימת שתן שניטלה ממנו ביום 5/9/2009, בבסיס מצ"ח באר-שבע.
כפירתו של המערער באשמות בבית-הדין קמא התבססה על הטענה, שלפיה ממצאי בדיקת דגימת שתן, אשר ניטלה ממנו, פסולים מלשמש כראיה במשפטו בהתחשב בכך, שהדגימה ניטלה תוך פגיעה בזכותו להליך הוגן. בפרט, נטען, כי לא הוסבר לו בשפת אימו, השפה הערבית, שהוא איננו חייב למסור דגימה, וכי לא הובהרה לו בשלב זה זכותו להיוועץ בסנגור.
לחלופין, טען בא כוח המערער לפני הערכאה הראשונה, כי היה מקום לזכות את מרשו חרף ממצאי הבדיקה לאור ספק סביר, אשר התעורר לגבי שאלת מודעותו לעובדה, שלגופו חדר סם מסוכן. ספק זה, כך נטען, מקורו בדברי הסבר אותם נתן המערער להימצאות הסם בגופו באמרתו במצ"ח ובעדותו לפני בית-הדין.
שתי הטענות הללו נדחו, כאמור, בהכרעת דינו של בית-הדין קמא.
נקבע, כי ממצאי בדיקת דגימת השתן קבילות כראיה; נקבע, כי המערער הבין היטב את דברי ההסבר שנמסרו לו על ידי חוקר מצ"ח; כן נקבע, כי לא הייתה מוטלת על גורמי החקירה בשלב שבו התבקש המערער למסור דגימת שתן, חובה כלשהי להביא לידיעתו את זכותו להיוועץ בעורך דין; למעלה מהנדרש נקבע, כי גם לו חלה חובה שכזו באותו שלב - אין במחדלם של חוקריו של המערער בעניין זה כדי להצדיק את פסילתם של ממצאי בדיקת הדגימה שניטלה מהמערער מלשמש ראיה קבילה במשפטו. עדותו של המערער לא עוררה בעיני בית הדין קמא כל ספק ביחס לאשמתו. לפיכך, גם הטענה לקיומו של ספק סביר בשאלת מודעותו של המערער לחדירת הסם לגופו, נדחתה.
במסגרת ערעורה, תקפה ההגנה את קביעות בית-הדין קמא בסוגיות הללו, שעמדו במחלוקת. נעמוד תחילה על עיקרי הכרעת דינה של הערכאה הראשונה.
הכרעת-הדין של בית דין קמא
הבנת השפה העברית והאמור בטופס "ההצהרה"
בית הדין קמא נדרש תחילה לטענת המערער, אשר לפיה, הוא לא הבין את זכויותיו ביחס לדרישת החוקר כי ימסור דגימת שתן, לאור שליטתו החלקית בלבד בשפה העברית. בית הדין קמא ציין, כי לא היה חולק לפניו, כי שפת אימו של המערער היא
ערבית. צוין, גם, כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך, שטופס ה"הצהרה על הסכמה למסור דגימת שתן", שעליו חתם המערער הודפס בשפה
העברית. בית-הדין קבע, על בסיס התרשמותו מעדות חוקר מצ"ח אשר העיד לפניו, כי המערער "מבין את השפה העברית, אף אם לא הבין מילים השגורות פחות בשפת היומיום (כמו המילה 'אינה' או 'ראיה משפטית' המופיעות בנוסח ההצהרה על הסכמה למסירת בדיקת שתן)". בית-הדין קמא הסביר, כי התרשמות זו מקורה בשורה של נתונים אשר באו לפניו: המערער חתם בשפה העברית על מסמכים שונים; אמרתו האחרונה נגבתה בשפה העברית דווקא; העובדה שהחוקר נוהג להסביר לנדגמים את נוסח ההצהרה על ההסכמה למסירת שתן ואיננו מסתפק בהפניית הנחקר לקרוא אותה; דברי החוקר שלפיהם זכר, כי ניהל עם המערער שיחת חולין בשפה העברית; דבריו של החוקר, שלפיהם תשאולים נוספים שנערכו למערער בוצעו בשפה העברית.
בית-הדין קמא הדגיש, כי החוקר עשה עליו רושם רציני ואמין לפיכך, מצא לנכון לאמץ את עדותו. עוד צוין, כי המערער עצמו אישר לפני בית הדין, שהחוקר אכן הסביר לו, שהוא איננו חייב למסור את הדגימה, ושתוצאותיה עלולות להפלילו.
מכאן, פנה בית-הדין קמא ובחן, אם עמדו פעולותיו של החוקר בדרישות שנקבעו בחוק. צוין, כי סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, הדורש שחקירת חשוד תתנהל "בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה". בית-הדין קמא העיר, כי הוא עורך בחינה זו, למרות שפורמאלית, לא הוחל החוק על הליכים, המתנהלים לפי חוק השיפוט הצבאי. מאחר שבית-הדין קמא התרשם שהמערער "מבין ודובר את השפה העברית ברמה טובה", הוא קבע, כי המערער הבין את הסברו של החוקר ביחס לנוסח ההצהרה למסירת שתן, וכי אין מקום לטענתו, שלפיה חתימת ההסכמה שלו על גבי ההצהרה איננה בת תוקף.
פגיעה נטענת בזכות ההיוועצות
מכאן, עבר בית-הדין לדון בטענת ההגנה, שלפיה
נטילת דגימה מהמערער ללא הבהרת זכות ההיוועצות הינה פסולה ולפיכך, כי ראוי לפסול את ממצאי הדגימה כראיה במשפטו של המערער.
השאלה המרכזית אשר נדונה לפני בית-הדין קמא הייתה,
האם הוטלה על הרשות החוקרת בעניינו של המערער חובה, כבר בשלב נטילת דגימת השתן, להודיע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין. ההגנה טענה, כי אם כבר בשלב זה הייתה "אפשרות קרובה לוודאי" שהוא ייעצר, היה על גורמי החקירה להודיע למערער על זכויותיו כעצור (לאור הוראת סעיף 227א1 לחוק השיפוט הצבאי, המחילה את סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), עוד לפני שלב המעצר).
צוין, כי בפועל, נעצר המערער בשעה 21:50 לצורכי חקירה; זכויותיו הוסברו לו לפני כן; כבר בשעה 17:10 הוא שוחח עם סנגור. בשעה 19:40 נפגש הנגד, מבצע המעצר, עם אחד ממפקדיו של המערער והודיע לו, כי הוא
ייעצר - "מכיוון שיש נגדו עילת מעצר". הנגד העוצר סייג דברים אלו במסגרת עדותו באומרו, שהודיע למפקד שהמערער "
כנראה" ייעצר. בית-הדין קמא ציין, כי אינו מייחס משמעות רבה לשוני בין הנוסחים הללו. עם זאת, בית-הדין ציין, כי הערכה זו נכונה הייתה לשעה 19:40, דהיינו שלוש שעות אחרי נטילת הדגימה וגילוי שרידי הסם בערכת השדה. בית הדין קמא הדגיש, כי "אין בכך כדי להצביע על כך שבשעה 16:30, עת ביקש [החוקר] את הסכמתו של הנאשם למסור את הדגימה, הייתה לגבי הלה אפשרות קרובה לוודאי כי ייעצר - אף אם הוסכם כי הובא לחקירה בעקבות מידע מודיעיני נגדו". מכאן, בא בית הדין למסקנה, שלפיה לא קמה בשלב זה החובה להודיע למערער על זכותו להיוועץ בעורך דין.