שלמה קיזלי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א

החלטה

מה דין פיצויי הלנת שכר שנפסקו לעובד על ידי בית הדין לעבודה לאחר שהמעביד שחויב לשאת בהם נקלע להליכי פשיטת רגל – זו השאלה שבלב ערעור הנושה על הכרעת המנהל מיוחד בתביעת חוב שהגישה העובדת.

הגב' מלניק ז'אנה (להלן – 'הנושה') עבדה בעסק של החייב שסיפק שירותי נקיון.

בין הנושה לחייב היו יחסי עובד- מעביד.

המעביד – החייב, לא שילם לנושה חלק משכר העבודה ומשכך פנתה לבית הדין לעבודה והגישה תביעה נגד המעביד.

בית הדין לעבודה קיבל את רוב תביעת המערערת לענין שכר העבודה וכן קבע כי חלק מהסכום שפסק בגין שכר עבודה (סך 42,845 ₪), ישא פיצויי הלנה ככל שלא ישולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין.

החייב לא שילם את החיוב שנפסק נגדו בפסק הדין, גם לא לאחר שחלפו 30 הימים הנזכרים בפסק הדין של בית הדין לעבודה, ומשכך נקטה הנושה בהליכי הוצאה לפועל לגביית פסק הדין; הליכים אלה נמשכו זמן ארוך.

בין לבין פתח המעביד בהליכי פשיטת רגל ומשכך עוכבו הליכי ההוצל"פ בהם נקטה הנושה, והיא נאלצה להגיש תביעת חוב כמתחייב מהליכי הפש"ר.

תביעת החוב הוגשה על מלוא פסק הדין, קרי הן לגבי שכר העבודה והן לגבי פיצויי הלנת השכר שנפסקו לזכות הנושה.

המנהל המיוחד שבדק את תביעת החוב דחה חלק מתביעת החוב ככל שהתייחס לרכיב פיצויי הלנת השכר וקבע כי הנושה זכאית להפרשי הצמדה וריבית כדין אך לא לפיצויי ההלנה, ומכאן הערעור שלפני.

עניינה של המחלוקת היא בשאלה העקרונית - מה דין פיצויי הלנת שכר שקבע בית הדין לעבודה לאחר שהמעביד נקלע להליכי פשיטת רגל; זאת, לאור הוראת סעיף 19 לחוק הגנת השכר שמתירה לבעל התפקיד שלא להכיר בפיצויי ההלנה, אלא לחייב תחתם בהפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד.

הוראת החוק הנזכרת היא למעשה הקבלה לדין חובות הנושאים הפרשי ריבית שונים (גבוהים) שעניינם מוסדר בהוראה דומה בסעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל.

לציין כי הוראות חוק אלה זכו להתייחסות נרחבת בפסיקת בתי המשפט של חדלות פרעון, כשהמטרה היא לאזן בין הרציונל שלא להכביד על קופת פשיטת הרגל או הפירוק בדרך של הכרה בפיצוי שהוא עונשי מעצם טיבו, לבין השאיפה שלא לאפשר את הפיכת דיני חדלות פרעון ל'עיר מקלט' של מעבידים מליני שכר עבודה באורח שיפגום בתכלית ההרתעתית שביקש המחוקק לקבוע בעצם האפשרות להטיל על מעביד לשלם פיצויים בגין הלנת שכר.

יש חשיבות לאזן בין המטרות האלה, מחד לבל תהפוך הלנת שכר למעשה ש'שכרו בצידו' עבור המעביד אף לא בעקיפין בדרך של שימוש בהכרזת פשיטת רגל כ"מגן" מול תוצאות מעשיו, לבין הגנה על מעביד מפני נושיו כאשר הוא נקלע בתום לב לקריסה כלכלית.

3.בפסק-הדין פש"ר (ת"א) 1066/02 בש"א 12145/04 קרמר נ. צמיר, אליו מתייחסים שני הצדדים, נדחתה תביעת עובד לכלול את פיצויי ההלנה בתביעת החוב שלו כחלק בלתי נפרד משכר-העבודה מהטעם שקיים הבדל עקרוני בין מעביד סולבנטי אותו יש להרתיע מפני הלנת שכר עבודה 'ולהענישו' בפגיעה בכיסו ככל שהוא מלין שכר, לבין מעביד חדל-פרעון שהתחרות על 'כיסו' מתנהלת עתה בין הנושים השונים.

בענין קרמר הנזכר העדיף בית המשפט את אינטרס כלל הנושים על פני הנושה האחד הזכאי לפיצויי הלנה (לולא מעשה פשיטת הרגל) מאחר שהאפשרות להכיר בתביעת חוב גבוהה בהרבה (ובענין פיצויי הלנת שכר גבוהה כדי עשרות מונים) מקרן החוב או מערכו הריאלי של החוב, תהא למעשה ענישה של הנושים האחרים של גוף חדל הפרעון שהחוב אליהם נוצר מסיבות אחרות ולא מהלנת שכר; הכרה בחוב פיצויי ההלנה תעוות בהכרח את אופן החלוקה בין הנושים ותגדיל באורח לא פרופורציונאלי את חלקו של הנושה ששכרו הולן, על חשבון הנושים האחרים.

משכך בצדק סבר המנהל המיוחד כי עקרונות פסק הדין קרמר מתיישבים גם עם הוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר המאפשר לבית הדין לבטל ו/או להפחית את פיצויי ההלנה בהתאם לנסיבות המתוארות.

הנושה טענה טענות שונות ומגוונות המצביעות לטעמה כי ענינה שונה מנסיבות פסק דין קרמר אלא שלמעט טענה אחת, כי המערערת היא הנושה העיקרית והכמעט בלעדית, לא ראיתי ממש בטענותיה בעיקר שמשמען שינוי הלכות בסיסיות בדיני חדלות פרעון והתחשבות בשאלה סובייקטיבית של 'מידת תום הלב' בקריסה העסקית של החייב כאן, והגם שניתן להתחשב במידת תום-הלב של החייב או בהעדרו הרי שיש לעשות כך בדרכים אחרות ועל כך בהמשך.

כאמור, אל מול טענות שונות שלא ראיתי לקבלן ולהתייחס אליהן יש נימוק עקרי וכבד משקל; כי אין חולק שהמערערת היא הנושה הכמעט בלעדית של החייב, וזאת ככל הנראה מלבד עובדת אחרת שהגישה תביעת חוב בסכום מזערי. לטענת המערערת לא נתן המנהל המיוחד את המשקל הראוי לעובדה זו; ומנגד סבור המנהל המיוחד, כי הוראות הדין אינן מחריגות מצב בו לחייב יש נושה אחד לעומת מצב בו קיימים מספר נושים.

לטעמי פסק הדין בעניין קרמר אינו שולל לחלוטין את האפשרות לפסוק פיצויי הלנת שכר, ולא ראיתי כי הוא תומך בטענה כי עצם ההקלעות לחדלות פרעון 'מוחקת' את זכות הנושה לפיצויי הלנת שכר כאילו לא זכה בהם: