הורסקי נ' נויקס ואח'

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותה בגין נזקים אשר נגרמו לה עקב הפרת הסכם שכירות.

לטענת התובעת, התקשרו הצדדים ביום 4.8.2008 בהסכם שכירות לשנה. הסכם זה הוארך בשנה נוספת. לקראת תום תקופת השכירות, הודיעה התובעת לנתבעים על כוונתה להעלות את דמי השכירות לסך של 4,400 ₪ שאז החלה מסכת של תכתובת ופניות של הצדדים עד כי הנתבעים הודיעו לתובעת ביום 17.5.2010 כי ברצונם לשכור את הדירה לשנה נוספת, וכי עם הגעתה של התובעת לארץ ( שכן התובעת מתגוררת בחו"ל) ייחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש.

בכתב התביעה נטען כי התובעת הופתעה לגלות עם הגיעה לארץ באמצע חודש יוני כי אין בכוונת הנתבעת להמשיך ולשכור את הנכס למשך שנה נוספת שכן הם רכשו דירה חלופית. באותו מועד הבטיח הנתבע 1 לתובעת כי יפעל לצורך מציאתם של שוכרים חלופיים ואולם גם פעולותיו אלו לא צלחו עד כי התובעת נדרשה לסיועו של מתווך אשר פעל לצורך מציאתם של שוכרים חלופיים.

לשיטת התובעת, נגרמו לה נזקים בשל העיכוב בכניסתם של דיירים חלופיים, הצורך בתשלום דמי תיווך, עלויות צביעה ותיקונים בדירה, תשלום חובות ארנונה ואובדן חלק יחסי של דמי השכירות. עוד הוסיפה התובעת ועתרה כי בית המשפט יחייב את הנתבעים בפיצוי בגין עגמת נפש והוצאות נלוות.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי פעלו בכל עת בהתאם להסכמות שהיו בין הצדדים, לרבות לעניין תקופת השכירות, כמו גם לעניין מציאתם של שוכרים חלופיים.

עוד טענו הנתבעים כי בניגוד לטענות התובעת, לא הודיעו הנתבעים לתובעת על הסכמתם לשכור את הנכס לשנה נוספת וכל פעולותיהם נעשו כמחווה של רצון טוב בלבד.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי התובעת הייתה זו אשר סיכלה את האפשרות להשכרת הנכס לדיירים חלופיים ללא טעם סביר, וכי הנתבעים פינו את הדירה במועדים הנקובים בהסכם תוך מילוי כל התחייבויותיהם.

במסגרת כתב ההגנה הוסיפו הנתבעים וטענו כי ממילא אין מקום לחייב את הנתבעים 3 ו – 4, נוכח העובדה כי הללו היו ערבים לקיום כל התחייבויות הנתבעים 1 ו-2 ביחס להסכם השכירות הראשון בלבד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלק הארי שלה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 1 ו- 2, ודין התביעה להידחות, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 3 ו – 4. טעמיי להלן.

השאלה המהותית לה נדרשתי בתיק זה הינה שאלת קיומן של הסכמות בין התובעת לבין הנתבעים לעניין הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת.

במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי לא הייתה הסכמה להארכת הסכם השכירות לשנה נוספת, אלא שלשיטתם הם הודיעו לתובעת ביום 16.5.10 , טלפונית, כי אינם ממשיכים לשכור את הנכס ואילו התובעת ביקשה מהם, כמחווה של רצון טוב, לפרסם מודעה באינטרנט על הכוונה להשכיר את הדירה.

לא מצאתי לאמץ את גרסתם של הנתבעים בעניין זה, וזאת ממספר טעמים.

התובעת הציגה לעיוני תדפיס הודעות דואר אלקטרוני אשר הוחלפו בין הצדדים בתקופה הרלוונטית לתביעה נשוא הדיון.

מתוך תכתובת זו עלה במפורש כי ביום 17.5.10 , הודיעו הנתבעים לתובעת כי בכוונתם לשכור את הדירה לשנה נוספת.

ויובהר, הודעתו זו של הנתבע 1 אינה מסויגת ואינה מותנית בדבר.

אני ערה לחלופת ההודעות הקודמות בהן ביקש לכאורה הנתבע 1 אפשרות יציאה מן החוזה במתן הודעה מראש, כמו גם הנחה בדמי השכירות.

יחד עם זאת, התובעת סירבה במפורש להצעותיו אלו של הנתבע 1, ולבסוף שלח הנתבע 1 הודעה מפורשת, פשוטה מאוד בתוכנה, על פיה: "יש לי חדשות טובות (בשבילך). אנחנו ממשיכים איתך לעוד שנה".

(ראה במ/1).

זאת ועוד, לא סביר בעיני לאמץ את גרסת הנתבעים לפיה נתנו הודעה בעל פה ביום 16.5.10 ואילו ביום המחרת שלחו הודעה כתובה שונה באופן מהותי.