בפני עתירה שלישית בבקשת העותר לאפשר לו להצטלם לסרט תיעודי בשם
מערבולות המופק על ידי הקרימינולוג דר' אריאל לבנה, שעניינו בחקירה בעניין טענות החפות של העותר, המרצה את מאסרו בכלא דמון.
עיקרי העובדות פורטו בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה שהוגשה בעניין זה, ואשר במסגרתה נדחתה בקשתו של העותר, עת"א 35503-01-10 (פסק דין מיום 8/6/2010, להלן: "
העתירה הראשונה").
העותר מרצה עונש של מאסר עולם לאחר שהורשע ברציחתה של דפנה כרמון ז"ל. העותר נעצר ביום 1.5.84 כחשוד בביצוע הרצח. בשנת 1987 הורשע העותר על ידי בית משפט מחוזי בחיפה ביחד עם אחרים בביצוע הרצח הנ"ל. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה (ע"פ 157/87).
בקיץ 06' פנה העותר לדר' לבנה וביקש ממנו שיסייע לו בהוכחת חפותו. ביולי 09' הגישה הסנגוריה הציבורית הארצית בקשה למשפט חוזר בשמו של העותר ואחיו מוחמד סביחי. הבקשה למשפט חוזר הוגשה לבית המשפט העליון וטרם ניתנה בה החלטה.
פעילותו של דר' לבנה בחקירת האירוע מלווה על ידי הבמאים גב' רוני לבנה ומר קובי דוידיאן, אשר מתעדים את עבודתו בסרט. במסגרת הכנת הסרט מבקשים הם לראיין את העותר ולשלב את הראיון עמו בסרט. העותר פנה בסוף יוני 2009 למנהל כלא דמון בבקשה לאשר לו להשתתף בסרט הנ"ל ובקשתו לא נענתה. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה הראשונה.
בפסק הדין בו נדחתה העתירה הורה בית משפט זה על החזרת עניינו של העותר לדיון אצל שב"ס, כדי ששב"ס ישקול את הפניה לאחר שיועברו ע"י ב"כ העותר נתונים הקשורים לטיב הסרט, קהל היעד וכד'. בית המשפט פסק כי עצם התחשבות שב"ס בעמדת משפחת קרבן הרצח אינה פסולה והיא במסגרת סמכויות שב"ס. נקבע באותו פסק דין כי שב"ס, כרשות ציבורית, מוסמך לשקול מכלול של שיקולים ציבוריים, זאת מעבר לנושאים ספציפיים שיש לשקול בהתאם למפורט בפקודות, וללא כל קשר לזכותם של אלו או אחרים מהציבור לטעון בפני שב"ס טענות במסגרת הליכים בעניינם של אסירים. נפסק כי גם במקום בו לא מסדיר החוק לציבור בכלל ונפגע עבירה בפרט את הזכות לטעון בפני שב"ס, במסגרת דיונים בעניינם של אסירים, על שב"ס הזכות
ואף החובה לשקול שיקולים בעניינו של הציבור הרחב, לא כל שכן בעניינם של נפגעי עבירה. מכאן שעצם העובדה ששב"ס רואה במניעת פגיעה במשפחת המנוחה שיקול שיש להביאו בחשבון אין בה משום חריגה מסמכות שב"ס, שקילת שיקולים זרים, או כל פגם אחר. בית המשפט הוסיף כי התופעה של הפיכתחשודים, נאשמים ומי שהורשעו בעבירות חמורות לגיבורי תרבות, שדמותם מככבת מעל המרקעים ועמודי השער בעיתונות, יש בה, לכשעצמה, פגיעה בציבורים אלו ואחרים של נפגעי עבירות. עוד יש בה כדי להשפיע על הציבור המוחזק בתוך בתי הכלא. בהתאם מוסמך וחייב שב"ס לשקול במסגרת דיון בבקשה להתיר לאסיר להשתתף בצילום סרט את מכלול השיקולים הציבוריים בעניין, מעבר לשיקולים הפרטניים שעניינם בביטחון ובסדר בבית הסוהר והתנהגותו של האסיר העותר.
לאחר שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה פנה ב"כ העותר לשב"ס והעביר את כל המידע בעניין הסרט המדובר וביקש משב"ס, בהתאם להנחיית בית המשפט, לדון שוב בעניינו של העותר. בין היתר הובהר כי בכוונת מפיקי הסרט להפיצו הן לשידור לציבור הרחב והן לצרכים של פורומים מקצועיים. שב"ס שקל את הפניה וביום 31/8/10 דחה מפקד מחוז הצפון של שב"ס את הפניה. נימוקי מפקד המחוז היו בעיקרם שניים - הפגיעה במשפחת הקרבן וחשש לאפשרות של פגיעה בכללי הסוביודיצה, ככל שהדבר נוגע להליך הדיון בבקשה למשפט חוזר התלוי ועומד בבית המשפט העליון.
על החלטה זו הוגשה עתירה שנמחקה לאחר שב"כ העותר לא התייצב במועד בבית המשפט (עת"א 937-03-11 החלטה מיום 21/3/11 להלן: "
העתירה השניה").
בעקבות מחיקת העתירה פנה שוב ב"כ העותר לשב"ס וביום 27/4/11 נדחתה הפניה ע"י דובר שב"ס. טעמי דחיית הבקשה היו אלו שכבר נמסרו לב"כ העותר בעבר, חשש לפגיעה במשפחת קרבן הרצח והעובדה שתלוי ועומד הליך משפטי בעניינו של העותר. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפני.
להשלמת התמונה אציין כי ככל שהדבר נוגע לבקשה למשפט חוזר שהוגשה בבית המשפט העליון הרי שהצדדים הגישו את טיעוניהם. טרם ניתנה החלטה בבקשה.
ב"כ העותר טוען כי שב"ס לא שקל את השיקולים הרלוונטיים ולא ערך את האיזונים הנדרשים בין זכותו של אסיר לחופש ביטוי ובין העילות להגבלת הזכות. מכאן שיש, לטעמו, עילה להתערבות בהחלטת שב"ס. לתמיכה בטיעוניו הפנה ב"כ העותר להחלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק עת"א (מחוזי מר') 50169-12-10
פרונסואה אביטבול (אסיר) נ' מדינת ישראל- שרות בתי הסוהר, (ניתן ביום 8/3/2011), שם נקבע כי יש לאפשר לנאשם בכתב אישום ברצח להתראין לערוץ 10 כדי להציג את עמדתו בעניין פרשת רצח אשר בעת הצילום והשידור הייתה מצויה בהליך של בירור משפטי.
עיינתי בהחלטה הנ"ל. מקובלת עלי גישתו של בית המשפט שם בכל הנוגע לעקרונות של שמירה על חופש הביטוי, לרבות במקרים בהם מתן ההיתר לביטוי עלול, בוודאות קרובה, לפגוע בציבור או בחלקים ממנו. ואולם דעתי שונה בכל הנוגע לאיזון שבין הגנה על חופש הביטוי של אסיר או עצור לבין השמירה על שלום הציבור ומניעת הפגיעה בציבור או בפרטים מהציבור. אבהיר להלן.
ראשית, וכפי שכבר כתבתי בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, סבור אני כי התחשבות שב"ס בעמדת משפחת קרבן הרצח היא במסגרת סמכות שב"ס, כאשר עצם ההתחשבות בעמדת נפגעי העבירה אינה רק סבירה אלא אף אומר שהתעלמות מעמדתם תהיה, בעליל, בלתי סבירה.
מעבר לכך - זכויותיו של אסיר מוגבלות, זאת מעצם כליאתו. מתן האפשרות להתבטא ולהעביר את עמדתו לעולם שמחוץ לכלא אין משמעה, בהכרח, מתן היתר לאסיר להתראיין בעצמו לכלי תקשורת אלו או אחרים, לרבות לצרכי צילום לסרט מסוג זה נשוא העתירה שבפני. זכותו של אסיר להעביר את עמדתו לציבור עומדת לו כאשר הוא יכל לעשות כן באמצעות באי כוחו. בדרך זו פתוחה בפניו הדרך להעביר כל מסר לכלי התקשורת ולציבור ומכאן שזכותו לחופש ביטוי אינה מוגבלת במידה העולה על הנדרש.
לטעמי, עמדת שב"ס שלא לאשר לעותר שבפני (ואף לאחרים הכלואים בבתי הכלא) להתראיין לכלי תקשורת או לסרטים אלו או אחרים, היא עמדה ששב"ס מוסמך לקבל במסגרת סמכויותיו. עמדה זו אינה בלתי סבירה, לפחות ככל שהדבר נוגע למקרה שבפני. כפי שכבר הבעתי את עמדתי בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה - התופעה של הפיכת עבריינים מורשעים בדין לגיבורי תקשורת, מעין "סלבריטאים", היא תופעה שמעבר לפגיעה במשפחות נפגעי מעשי העבירה, פוגעת ברגשות הציבור. מעבר לכך, במובנו הרחב של הביטוי, סבור אני כי הפיכת עבריינים מורשעים לגיבורי תרבות פוגעת גם בבטחון הציבור במובנו הרחב של הביטוי, מעצימה את מעמדם של העבריינים ופוגעת במערכת אכיפת החוק. בהתאם סבור אני כי עמדת שב"ס שלא לאשר את הראיון המצולם היא עמדה סבירה, שהתקבלה במסגרת סמכות שב"ס. כאמור, ומאחר ולעותר האפשרות להעביר את דבריו לכל המעונין באמצעות בא כוחו, אין בהגבלה זו על חופש הביטוי משום הגבלה שאינה מידתית והפוגעת בזכויותיו במידה העולה על הנדרש ולתכלית שאינה ראויה.
על זאת אוסיף כי הכלל הוא שבית משפט מנהלי לא יתערב בהחלטות מקצועיות של גורמי שב"ס אלא במקרים בהם חרגו הגורמים המקצועיים מסמכותם, או שהחלטתם היא בלתי סבירה במידה קיצונית. אינני סבור כי זה המקרה שבפני ומכאן שאין עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת גורמי שב"ס.
בשולי האמור אציין כי ההחלטה נשוא העתירה התקבלה, למעשה, עוד בחודש אוגוסט 2010. נראה כי הפניה המאוחרת לדובר שב"ס באה כדי לקבל תשובה לכאורה חדשה ובדרך זו לעקוף את מגבלות השיהוי. לא מצאתי מקום לראות בכך עילה לדחית העתירה על הסף. עם זאת אציין כי סבור אני שמדובר בדרך דיונית שאינה ראויה וגם מטעם זה ניתן היה לדחות את העתירה. כאמור, לטעמי דינה של העתירה להדחות לגופו של עניין, ומהטעמים שפורטו לעיל.
בסיכומו של דבר העתירה נדחית.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.