הרוש נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1.         גב' יפעת הרוש (להלן: "התובעת") הגישה תביעה בסדר דין מהיר בסך 50,000 ש"ח לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע עקב אירוע מיום 25/10/09 בסניף המשביר לצרכן החדש בע"מ (להלן: "הנתבעת") ברחוב שמריהו לוין בחיפה.

2.         לטענת התובעת, ביום האירוע נכנסה לסניף הנתבעת וקנתה מתנה לחברתה בשווי 50 ש"ח וכן מוצרים נוספים. סך כל הקניה עלתה כ-110 ש"ח. לטענתה, בעת ביצוע התשלום שוחחה עם הקופאית, אמרה לה שרכשה מתנה והקופאית הפנתה אותה לאזור הבשמים שם לדבריה ניתן לעטוף את המתנה. לאור דברים אלה ניגשה התובעת, לטענתה, למחלקת הבשמים בסניף, שם ניצב שולחן עליו גליל נייר לשם עטיפת מוצרים למתנות. התובעת הסירה את תווית המחיר מהמוצר ועטפה אותו. לאחר שסיימה לעטוף את המוצר ניגש אליה אדם ושאל אותה אם עטפה את המוצר בעצמה. התובעת השיבה בחיוב וכאשר שאלה לזהותו של אותו אדם הודיע לה כי הינו קב"ט הסניף. לטענת התובעת, למרות שהראתה לקב"ט את חשבונית הקניה ביקש ממנה לפתוח את עטיפת המתנה על מנת לוודא שהמתנה תואמת את הרכישה ואף ביקש מאחת הדיילות לוודא זאת. בהתחשב בכך שהתובעת הסירה את תווית המחיר וידא הקב"ט את קוד המוצר למול הרכישה ואז אישר לדיילת לעטוף את המוצר (להלן: "האירוע"). לטענת התובעת, מעשיו של הקב"ט פגעו בה פגיעה קשה, השפילו אותה בפומבי ואף מהווים הוצאת לשון הרע. גם אם כללי סניף הנתבעת אוסרים אריזת מוצר על ידי לקוח, הרי שהתובעת לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על כך. התנהגותו של הקב"ט יצרה רושם כי התובעת מעורבת בגניבת מוצרים מסניף הנתבעת, דבריו לתובעת וכן פניותיו לדיילות מסביבה גרמו לתובעת השפלה, בושת פנים ועוגמת נפש מרובה. הנתבעת אחראית למעשיו ומחדליו של הקב"ט ועל כן התובעת זכאית בפיצוי ללא הוכחת נזק, שכן מדובר בהוצאת לשון הרע. התובעת טוענת בסיכומיה, בין היתר, כי פרסום לשון הרע מתקיים בין אם במישרין ובין אם בנסיבות חיצוניות. התובעת לא ידעה שאסור לה לעטוף את המוצר שרכשה, לא היה שילוט האוסר זאת, במקום לא עמדו דיילות לצורך העטיפה והיא הופנתה לאריזת המוצר על ידי הקופאית. פעולותיו של הקב"ט נעשו באופן פומבי ולעיני דיילות האיפור ואף שלוש הבדיקות שבוצעו על ידו נעשו באופן קריר ונוקשה וכל אדם סביר היה נפגע מכך.

3.         לטענת הנתבעת, במועד האירוע ולאחר שהתובעת שילמה על מספר מוצרים פנתה התובעת לארוז באופן עצמאי את אחד המוצרים שרכשה בעמדת אריזה שבמחלקת התמרוקים בסניף וזאת על אף שאריזת מתנות בסניף יכולה להיעשות על ידי אחד מעובדי הסניף בלבד. קב"ט הסניף ראה את התובעת אורזת לבדה, ללא נוכחות מי מעובדי הסניף ועל כן ניגש אליה בנימוס ובאדיבות על מנת לברר כי אכן רכשה את המוצר אותו היא אורזת. הקב"ט שאל אם ארזה את המוצר לבדה והציג עצמו כקב"ט הסניף על מנת שיובהר לה כי הוא נושא תפקיד בסניף ופונה אליה מתוקף תפקידו. משנענה הקב"ט כי אכן ארזה את המוצר לבד, הסביר לה כי עליו לבדוק אם אכן שילמה על המוצר, שכן כללי הסניף אוסרים אריזת מוצר על ידי לקוחות ועל אף שהציגה את חשבונית הקניה עליו לוודא כי אכן המוצר הארוז תואם מוצר המופיע בחשבונית הקניה. לאחר שנפתחה עטיפת המוצר והתברר כי התובעת הסירה את תווית המחיר פנה הקב"ט לאחת הדיילות בסניף על מנת לוודא התאמה בין המוצר שנארז לבין החשבונית ומשאישרה לו הדיילת כך הותיר את המוצר בידי הדיילת אשר ארזה לתובעת את המוצר מחדש. לטענת הנתבעת, בשום שלב בעת האירוע לא פנה הקב"ט לתובעת בצורה פוגענית ומשפילה, אלא הסביר לה בצורה מנומסת ואדיבה מדוע עליו לעשות כן, השיחה התנהלה בשקט ומבלי שהתובעת הביעה מורת רוח או התנגדות ולא התעוררה כל מהומה סביב הבירור המתבקש. לטענת הנתבעת, הקב"ט פעל בהתאם לנוהלי הנתבעת ולרבות בהתאם לנוהל אשר צורף כנספח א' לכתב ההגנה. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי לאחר שנארז המוצר מחדש על ידי דיילת המחלקה פנתה התובעת למשרדו של מנהל הסניף, מר איתי לביא, לספר לו על המקרה ובשיחה עמו הבהירה כי לרגע לא הואשמה בגניבה. מנהל הסניף התנצל על המקרה, אך הסביר לתובעת כי הקב"ט פעל בהתאם לתפקידו ולנוהלים. בנסיבות אלה ומאחר שפעולת הקב"ט נעשתה באופן דיסקרטי, לא בריש גלי ולא בדרך משפילה כנטען, הרי שאין בהתנהגותו באירוע בכדי להוות פרסום לשון הרע לכאורה כנטען על ידי התובעת ועל כן דין התביעה להידחות. מבלי לפגוע באמור באשר להעדרו של פרסום לשון הרע, הרי שגם אם ייקבע אחרת מפנה הנתבעת להגנות העומדות לה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") ולרבות כאמור בסעיפים 15.2, ו-15.3 לחוק.

4.         בישיבה מקדמית שהתקיימה ביום 14/2/11 הוסכם בין הצדדים כי ייקבע מועד להוכחות וכי באותה ישיבה תיחקר התובעת בלבד ותוך ויתור על חקירות נוספות. תצהיר התובעת הוגש לתיק ביהמ"ש וסומן ת/1. תצהירים מטעם הנתבעת של מר איתי לביא מנהל הסניף דאז ושל הקב"ט מר ראובן כהן הוגשו וסומנו נ/1. בישיבת הוכחות שנקבעה ליום 13/7/11 ויתרה ב"כ הנתבעת על חקירת התובעת והצדדים נפנו להעלאת סיכומים בעל-פה.

דיון והכרעה:

5.         החוק קובע כי פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר, זולת הנפגע, מהווה עוולה אזרחית. לשון הרע מוגדרת, בין היתר, כ" דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות".ו פרסום מוגדר, " בין בעל פה ובין בכתב" ועוד נאמר בסעיף 2 (ב) לחוק, " רואים בפרסום לשון הרע (1).... אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע" . נ

6.         המבחן אשר נקבע בפסיקה לעניין בחינת קיומה של לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי כך שהפרסום הנבחן יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור "ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"". על כן, אין מייחסים חשיבות לאופן שבו הובן הפרסום על ידי האדם שנפגע אלא כפי שזה היה נתפש על ידי האדם הסביר (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), נבו הוצאה לאור בע"מ, עמוד 110-111). במקרה דנן התובעת אינה טוענת לאמירה מסוימת שעלתה כדי לשון הרע ואשר נאמרה כלפיה, אלא להתנהגות ולמעשים אשר מהווים לטענתה לשון הרע. אמנם, לשון הרע יכול שתהיה מובעת באופן ברור וחד-משמעי אך יחד עם זאת יכולה היא אף להשתמע מהפרסום או מנסיבותיו החיצוניות (ראה שנהר לעיל בעמוד 113). נטל השכנוע כי פרסום מסוים מהווה לשון הרע מוטל על כתפי התובע אשר טוען לו (ראה שנהר לעיל בעמוד 141).

7.         כאמור, במקרה דנן, הצדדים בחרו לוותר על חקירות המצהירים מטעמם ולכן בכל הנוגע לעצם קרות האירוע במסגרתו נעשו המעשים שלגביהם נטען כי מהווים לשון הרע ניתן להתבסס על התצהירים שהוגשו בלבד.

8.         מעיון בתצהירה של התובעת עולה כי לגרסתה הקב"ט פנה אליה במועד האירוע, שכן נדרש לבירור ביחס למוצר אותו ארזה על מנת לבדוק האם שולמה התמורה בגין רכישתו וכן כי התנהלות זו התרחשה, בחלקה, בפני דיילות אשר עובדות אצל הנתבעת. גרסתה זו של התובעת לא נסתרה ואף נתמכה בתצהיר קב"ט הנתבעת. הקב"ט אשר צירף לתצהירו את נוהל הביטחון אצל הנתבעת, אשר לפיו אריזה בחנות מתבצעת על ידי עובדי הנתבעת בלבד, תיאר כי בסיטואציה שבה לקוח נצפה אורז מוצרים לבדו יש לערוך בירור הן מול הלקוח והן מול דיילות הנתבעת באשר לתאימות מחיר המוצר לחשבונית בה מחזיק הלקוח (ראה עמ' 1 סעיף 5 לתצהירו). יחד עם זאת, ובבחינה אובייקטיבית של השתלשלות האירועים המפורטים בתצהיר התובעת, לא עולה כי נעשו מעשים אשר ביזו את התובעת ו/או גרמו להשפלתה. מתצהירה של התובעת עולה כי הקב"ט לא היה לבוש במדים ו/או לא ענד תג ו/או סממנים מזהים כלשהם ועל כן הרי שלא היה ביכולתם של עוברי האורח בחנות להבחין כי התובעת מנהלת שיחה דווקא עם קב"ט והתובעת אף לא טענה לכך. בנוסף, לא טענה התובעת כי הקב"ט פנה אליה בצורה תקיפה ו/או בטונים שאינם הולמים וכן לא נטען כי נאמר באופן מפורש כי מיוחס לתובעת חשד לביצוע מעשה גניבה ו/או עבירה אחרת. על כן, בהתחשב בכך שהקב"ט פעל בהתאם לנהלי הנתבעת וכי אירוע זה "פורסם" בפני עובדות הנתבעת בלבד ולא בפני עוברי אורח בחנות, אשר אלה ודאי שאינם מודעים לנהלי הנתבעת, קיים ספק באם השתמע חשד ממשי לביצוע גניבה על ידי התובעת מהתנהגותו של הקב"ט.

9.         כמו כן, ואף אם היה בידי התובעת להוכיח כי התנהלותו של הקב"ט עלתה כדי חשד משתמע לביצוע גניבה ולפיכך עלתה כדי לשון הרע, הרי שעומדת לנתבעת הגנת תום הלב כאמור בסעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק לפיהם:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(2)        היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3)        הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר";

10.        כאמור, הקב"ט פעל במקרה זה לפי נוהל הנתבעת בסיטואציה בה לקוח אורז לבדו מוצר מבין מוצרי הנתבעת וברור הוא כי נוהל זה נועד כדי למנוע גניבות מהחנות. כמו כן ברור וידוע כי תפקידו של קב"ט, בין היתר, הינו למנוע ביצוע גניבות מהחנות וכן לבדוק חשדות לגניבות. על כן, קיומו של הנוהל שבנדון למעשה מגשים את מטרת עבודתו של הקב"ט, לפחות בחלקה. אשר על כן, אף אם היה בהתנהלותו של הקב"ט כדי לרמוז על קיומו של חשד לפיו התובעת ניסתה לגנוב מוצר ממוצרי החנות, הרי שהתנהלותו זו היוותה למעשה בירור קונקרטי אשר לא חרג מגבולות הטעם הטוב ולכן מוגנת על ידי סעיף 15(2) לחוק.

11.        כמו כן וביחס להגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק הרי שכידוע, שמירה על נכסים מהווה אינטרס אישי כשר ועל כן באה בגדרי הגנה זו (ראה שנהר לעיל בעמוד 294). בנסיבות דנן יש לבחון את האינטרסים המתנגשים והם: אינטרס התובעת לשם טוב ולכבוד אל מול אינטרס הנתבעת למניעת גניבת מוצריה. בבחינת האיזון במקרה דנן ולנוכח זאת כי לא הוכח כי הבירור נעשה לעיני עוברי אורח בחנות ו/או נערך בצורה בוטה ו/או שאינה מכובדת וכן בהתחשב במפורט לעיל בנוגע להתנהלותו של הקב"ט אשר פעל בהתאם לנהלי הנתבעת, הרי שאף אם היה מוכח כי האירוע עולה כדי לשון הרע, חוסה הוא תחת הגנת הסעיף.

12.        לנוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית.

13         התובעת תישא בהוצאות הנתבעת ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ש"ח אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

14.        המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.