השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
שר האוצר הוסמך לקבוע, מעת לעת, שיעורים מירביים להוצאות האש"ל שנישום רשאי לנכותן מהכנסתו החייבת במס הכנסה. סמכות זו נזנחה במשך כחצי יובל שנים. עקב כך, במהלך תקופה זו, לא התאפשר למשלמי המס בישראל, הלכה למעשה, לנכות הוצאות אש"ל מהכנסתם החייבת לצורכי מס. על ענין זה נסבה העתירה שלפנינו.
הרקע
1. מס ההכנסה מוטל בישראל מכוח פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה או הפקודה). המס מוטל על "הכנסתו החייבת" של אדם (סעיף 6 לפקודה). "הכנסה חייבת" היא הכנסה לאחר ניכויים, קיזוזים ופטורים (סעיף 1 לפקודה). הניכויים המותרים הם "יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו [של אדם] בשנת המס ולשם כך בלבד...", וזאת - "זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31" (סעיף 17 לפקודה). סעיף 31 לפקודה מורה, כי "שר האוצר רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להתקין תקנות - בין דרך כלל ובין לסוגים של נישומים - בדבר הגבלתו או אי-התרתו של ניכוי הוצאות מסויימות...".
שר האוצר הפעיל את סמכותו לפי סעיף 31 לפקודה, והתקין, בין השאר, את תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות), התשל"ב-1972 (להלן: תקנות ניכוי הוצאות מסוימות או התקנות). התקנות קובעות בתקנה 2, כי ההוצאות המותרות בניכוי לפי הפקודה, המפורטות בפסקאות 1 עד 6 לאותה תקנה, יותרו לניכוי רק בהתאם לקבוע בפסקאות אלה, כאשר בפירוט הוצאות שונות נקבעו מגבלות שונות לניכוי, כגון אחוז מקסימלי מההוצאות שהוצאו, או הגבלות אחרות.
2. נכון למועד הגשת העתירה שלפנינו, תקנה 2(3) לתקנות קבעה הגבלות מסוימות על ניכוי הוצאות אש"ל, שהן - כהגדרתן בתקנה - הוצאות בשל ארוחת בוקר, ארוחת צהרים, או ארוחת ערב. התקנה מבחינה בין מספר קטיגוריות של נישומים, וקובעת מגבלות ותנאים שונים לגבי שיעורי הוצאות האש"ל המותרות בניכוי ביחס לכל קטיגוריה (תקנה 2(3)(ב) עד (ד) לתקנות; אמנון רפאל מס הכנסה כרך א 686-689 (מהדורה רביעית, 2009) (להלן: רפאל מס הכנסה)). אלה עיקרי ההסדר על פי התקנה:
נישום מסוג ראשון שאליו מתייחסת התקנה הוא זה שעיסוקו מחייבו לנוע מישוב לישוב, או שמקום עיסוקו אינו במקום קבוע. נישום כזה יוכל לנכות הוצאות אש"ל שהוצאו ביישוב המרוחק לפחות עשרה קילומטרים מן הישוב שבו נמצא מקום מגוריו; אך אם אותו נישום שהה במרחק של עשרה קילומטרים או יותר ממקום מגוריו לפחות עשרים ימים בחודש, בשלושה חדשים לפחות בשנת המס - יותרו בניכוי 60% מהוצאות האש"ל שלו (תקנות 2(3)(א), 2(3)(ג)(1)).
נישום מסוג שני מחזיק שני מקומות עיסוק או יותר, שאחד מהם לפחות מרוחק עשרה קילומטרים או יותר מן הישוב שבו נמצא מקום מגוריו. נישום כזה יוכל לנכות 60% מהוצאות האש"ל שהוציא במקום העיסוק המרוחק ביותר ממקום מגוריו (תקנות 2(3)(א), 2(3)(ד)).
סוג נישום שלישי על פי הוראות התקנה הוא הנישום "הרגיל", שאינו כלול בשתי הקבוצות האחרות. נישום כזה יוכל לנכות הוצאות אש"ל שהוצאו ביישוב המרוחק עשרה קילומטרים לפחות מתחומי היישובים שבהם מצויים מקום מגוריו ומקום עיסוקו (תקנות 2(3)(א), 2(3)(ב)).
3. מגבלות נוספות על הוצאות האש"ל שניתן לנכותן נובעות מהגדרת המונח "הוצאות אש"ל" על פי תקנה 2(3)(א), שזו לשונה:
"'הוצאות אש"ל' - הוצאות שהוציא יחיד בשל ארוחת בוקר, ארוחת צהרים או ארוחת ערב בנסיבות המצדיקות את התרת הניכוי, לרבות מהות העיסוק וזמני השהות, והכל בסכומים שלא יעלו על הסכומים שיקבע שר האוצר מעת לעת, בהתחשב בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן המתפרסם מדי פעם מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובקביעת נציבות שירות המדינה לגבי עובדי המדינה, ורשאי השר לקבוע סכומי הוצאות אש"ל שונים לגבי נישומים שהוכיחו הוצאותיהם באמצעות קבלות ולגבי נישומים שלא הוכיחו הוצאותיהם כאמור".
הגדרה זו קובעת, בין השאר, כי הוצאות אש"ל שנישום רשאי לנכותן לא יעלו על סכומים מירביים שיקבע שר האוצר מעת לעת, בשים לב לעליית המדד לצרכן וקביעת נציבות שירות המדינה לגבי עובדי מדינה.
4. במשך תקופה מסוימת מימש השר את הסמכות הנתונה לו בהוראה זו, וקבע סכומים מירביים לענין ניכוי הוצאות אש"ל לצורך חישוב ההכנסה החייבת. עם זאת, הסמכות הופעלה בפעם האחרונה בשנת 1985 (ק"ת 4811 מיום 31.5.1985, בעמ' 1377). סכומי המקסימום שנקבעו באותה עת, בגין התקופה שמיום 1.4.1985 ואילך, הם כדלקמן (כערכם בשקלים חדשים): לנישום שהוכיח את הוצאותיו באמצעות קבלות - שקל אחד לארוחת בוקר, ארבעה שקלים לארוחת צהרים, ושני שקלים לארוחת ערב; לנישום שלא הוכיח את הוצאותיו באמצעות קבלות, אך ניהל רישום בהתאם להוראות שנקבעו לענין זה - שקל אחד לארוחת בוקר, שלושה שקלים לארוחת צהרים, ושקל אחד לארוחת ערב. מאז אותה קביעה, לא הפעיל השר את סמכותו בענין זה.
עיקרי העתירה
5. העתירה שלפנינו הוגשה על ידי עו"ד ענת ארז ועמותת להב - לשכת ארגוני העצמאיים והעסקים בישראל. בעתירה נטען, כי תקנה 2(3) לתקנות, על פי טיבה, מטילה על משיב 1, שר האוצר (להלן גם: השר), סמכות חובה לעדכן, מעת לעת, את השיעורים המירביים לצורך ניכוי הוצאות אש"ל, כדי שניתן יהיה להפעיל, הלכה למעשה, את מערכת הניכויים בגין הוצאות אש"ל. לחלופין, נטען, כי גם אם סמכות זו הינה סמכות רשות, הרי שהימנעותו של השר מהפעלתה במהלך השנים מאז 1985 ועד היום היא בלתי סבירה. העותרות ציינו, כי שיעור האינפלציה בישראל מאז 1985 ועד היום עומד על כ-1385 אחוזים. מכאן, לטענתן, לא ייתכן להותיר על כנם ובלא שינוי את השיעורים המירביים שנקבעו בשנת 1985, שכן בשל האינפלציה התרוקנו שיעורים אלה מכל תוכן, והמחדל לעדכנם מונע למעשה את האפשרות לממש את זכות הניכוי של הוצאות האש"ל, זכות הנתונה לנישומים על פי דין.
6. על יסוד טענות אלה, נתבקשו בעתירה סעדים המכוונים לעתיד ולעבר כאחד:
אשר לעתיד, ביקשו העותרות, כי השר יפעיל את סמכותו ויעדכן את הסכומים המירביים לניכוי הוצאות אש"ל. לחלופין, נתבקשה הצהרה, כי סכומי הוצאות האש"ל המותרים בניכוי הם הסכומים המתקבלים מהתאמת השיעורים שנקבעו על ידי השר בשנת 1985 לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן מאז ועד היום. עוד ביקשו העותרות להורות לשר כי יוסיף ויפעיל את סמכותו לעדכן את הסכומים המירביים לניכוי הוצאות אש"ל, מעת לעת, גם להבא; ולחלופין, כי מעתה ואילך יופעל מנגנון עדכון אוטומטי של סכומי האש"ל המותרים בניכוי, בהתאם לעליית מדד המחירים לצרכן.
אשר לעבר, ביקשו העותרות, כי השיעורים המירביים לצורך ניכוי הוצאות אש"ל בשנות המס הסמוכות לפני הגשת העתירה - הן השנים 2002 עד 2008 - יותאמו, גם הם, לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן במשך השנים; וכי יותר לנישומים לתקן את דו"חות המס שהגישו בהתאם.
השתלשלות הארועים לאחר הגשת העתירה