השופטת א' חיות:
מהם יסודותיה של העבירה שהיתה קבועה עד יום 29.10.2006 בסעיף 203א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), ולפיה הוטלה אחריות פלילית על "הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות"?
ומה משמעות יש לייחס בענייננו, אם בכלל, לכך שבמסגרת חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), תשס"ז-2006 (להלן: חוק איסור סחר בבני אדם), שונה נוסחה של העבירה והיא מצויה עתה בסעיף 376ב(א) לחוק העונשין ומטילה אחריות פלילית על "הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות או החזקתו בתנאי עבדות"?
אלו הן בעיקרן השאלות העומדות לדיון בערעור זה.
התשתית העובדתית וההליכים בבית משפט קמא
1. במסגרת הסדר טיעון הודתה המערערת בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיהן שהתה באירלנד בשנים 2005 ו-2006 ועסקה בזנות בדירה שסיפק לה תושב המקום קווין ביירן (להלן: קווין). במהלך תקופה זו קשרה המערערת קשר עם קווין להבאת נשים מישראל לאירלנד על מנת שתעסוקנה בזנות, ולצורך כך פרסמה מודעה בכחמישה-עשר עיתונים בישראל בה נכתב: "דרושות בחורות יפהפיות לעבודה בחו"ל, רווחים עד 1,000 דולר ליום" ואף פורסם בה מספר הטלפון הנייד של המערערת. לנשים שהתקשרו אליה בעקבות פרסום המודעה הסבירה המערערת את מהות העבודה, הכוללת קיום יחסי מין בתמורה, ואת תנאיה וכן ציינה כי עלות כרטיס הטיסה לאירלנד תמומן על ידה בשלב הראשון אך תוחזר לה מתוך רווחיהן של אותן נשים. אלה שנענו להצעה הופנו על ידי המערערת לצלם שצילם אותן בתנוחות אירוטיות ותמונותיהן פורסמו על ידי המערערת באתר אינטרנט. המערערת אף רכשה עבור אותן נשים כרטיסי טיסה לאירלנד ובמעשיה אלו הביאה לפחות תשע נשים לעזוב את הארץ במהלך שנת 2006 לשם עיסוק בזנות באירלנד.
כתב האישום מחזיק שישה אישומים והוא מגולל את שאירע לחמש מתוך תשע הנשים הללו (להלן: המתלוננות). תמצית הדברים היא כי בספטמבר 2006 הגיעו לאירלנד ארבע מתלוננות: אלה, טניה, מאיה וליהי בכרטיסי טיסה שקנתה עבורן המערערת. עם הגיען לדבלין הן שוכנו בדירה שבבעלות קווין וצולמו על ידו בעירום. תמונות אלה פורסמו אף הן באתר האינטרנט הנזכר לעיל. ממאיה ואלה לקחו המערערת או קווין את הדרכונים ואת כרטיס הטיסה חזרה ומליהי נלקח הדרכון. בכתב האישום צויין, בין היתר, כי אלה סיכמה עם המערערת שתועסק בעיסוי בלבד וכי בגין כל פגישה תגבה 160 יורו אשר יחולקו ביניהן בחלקים שווים. בהגיעה לדבלין סירבה אלה תחילה לקיים יחסי מין עם אדם שהפנתה אליה המערערת, אך לאחר שזו צעקה עליה ואמרה לה שאין לה ברירה שכן עליה להשיב את עלות כרטיס הטיסה, היא קיימה עימו יחסי מין ואת התמורה, בסך של 160 יורו, העבירה במלואה למערערת. כן קיימה אלה יחסי מין עם שלושה לקוחות נוספים והעבירה את מלוא התמורה שקיבלה למערערת. בסך הכל שהתה אלה בדבלין עשרה ימים, במהלכם לא התירה לה המערערת להסתובב בעיר לבדה. עם טניה סיכמה המערערת שהיא תרוויח סך של 250 יורו עבור שעת עבודה, ועם הגיעה לדבלין הפנה אליה קווין לקוחות עימם קיימה יחסי מין תמורת 160 יורו לפגישה של חצי שעה ו-250 יורו לפגישה של שעה. מחצית מהסכומים שקיבלה טניה הועברו לקווין. כאשר המערערת הגיעה לאירלנד נתנה לה טניה את מלוא התמורה שקיבלה מהלקוחות, עד אשר כיסתה את עלות כרטיס הטיסה ולאחר מכן, נתנה טניה למערערת מחצית מן התמורה שקיבלה. בתקופת שהותה בדבלין קיבלה טניה כחמישה עשר לקוחות ביום והמערערת לקחה ממנה את כרטיס הטיסה חזרה ארצה, ללא ידיעתה, ודחתה את מועד חזרתה בניגוד לרצונה. בתגובה לכך אמרה לה טניה שתפנה למשטרה ואז איימה עליה המערערת כי "תזרוק אותה מהדירה ותדאג שישימו לה חותמת בדרכון שלא תאפשר לה לעבור ממדינה למדינה באירופה".
מאיה שהתה בדבלין תשעה-עשר ימים במהלכם קיימה יחסי מין תמורת תשלום עם לקוחות שהפנו אליה קווין והמערערת. תחילה מסרה מאיה לקווין ולמערערת את הסכומים שקיבלה מהלקוחות במלואם, ולאחר שכיסתה את עלות כרטיס הטיסה מסרה להם מחצית מן הסכומים. במהלך אותה תקופה ניסתה מאיה להקדים את מועד הטיסה חזרה ארצה אך המערערת ביטלה את הכרטיס על מנת להמשיך ולהחזיקה בדירה. המתלוננת הרביעית, ליהי, שהתה בדבליןשלושה שבועות בהם הפנו אליה המערערת וקווין לקוחות על מנת שתקיים עימם יחסי מין, והיא אכן קיימה יחסי מין עם כחמישה לקוחות ביום תמורת 160 יורו לפגישה של חצי שעה ו-250 יורו לפגישה של שעה. את התמורה מסרה ליהי למערערת עד אשר כיסתה את עלות כרטיס הטיסה, ולאחר מכן העבירה לידיה את מחציתה. המערערת כפתה על ליהי לקיים יחסי מין עם לקוחות גם בעת המחזור החודשי ושבוע לאחר שליהי שבה ארצה פנתה אליה המערערת והציעה לה לטוס שוב לאירלנד לעבודה בזנות. ליהי נענתה להצעה וביום 7.10.2006 אכן שבה לאירלנד. עם הגיעה ביקשה ליהי ליצור קשר עם משפחתה בישראל אך המערערת סירבה לאפשר לה זאת ועל רקע הויכוח שהתפתח ביניהן בעניין זה לקחה המערערת מליהי את כרטיס הטיסה ואת הדרכון וסירבה להחזירם. הכרטיס והדרכון הושבו לליהי רק לאחר ששילמה לקווין סך של 500 יורו ואז שבה ארצה.
המתלוננת החמישית, ליבי, הגיעה לאירלנד בראשית שנת 2007 לאחר שנענתה להצעתה של המערערת לעסוק בזנות באירלנד. לפני נסיעתה מסרה ליבי למערערת תמונות שלה והמערערת פרסמה אותן באתר האינטרנט. ליבי שוכנה על ידי המערערת בבית מלון בדבלין, דרכונה נלקח ממנה ונאסר עליה לצאת מבית המלון. במשך שבוע ימים הפנתה המערערת לליבי לקוחות על מנת שתקיים עימם יחסי מין ואת התמורה במלואה לקחה המערערת לעצמה עבור כרטיס הטיסה שמימנה ועבור השהות בבית המלון. משהפסיקה המערערת להפנות לליבי לקוחות והיא נותרה ללא אמצעי קיום, ביקשה ליבי לעזוב את אירלנד ולשוב ארצה אך המערערת איימה עליה שהיא תזמין "גברים שיפוצצו אותה במכות" וכי היא "לא תיתן לה לעזוב את אירלנד בחיים".
כמו כן וכחלק מן החקירה שהתנהלה נגד המערערת, התקשרה חוקרת משטרתית, ביום 3.1.2007, למספר הטלפון שפורסם במודעה ובמהלך השיחה הציעה לה המערערת לעסוק בזנות באירלנד, הסבירה לה את תנאי "העבודה" (מספר הלקוחות שתקבל ביום וחלוקת התמורה ביניהן בחלקים שווים) והציעה לסייע לה במימון עלות כרטיס הטיסה לאירלנד. למחרת, ביום 4.1.2007, נפגשה החוקרת עם המערערת בבית קפה בתל אביב שם חזרה המערערת על הצעתה, הפנתה אותה להצטלם בצילומים ארוטיים וכן מסרה לה מספר טלפון של אחת הנשים ש"עבדה" אצלה באירלנד על מנת שתוכל להתרשם כי מדובר ב"עבודה משתלמת".
2. המעשים שיוחסו למערערת בעניינן של המתלוננות טניה, אלה, מאיה וליהי התרחשו טרם תיקונו של חוק העונשין וטרם החלפת העבירה שבסעיף 203א(ב) לחוק בעבירה כנוסחה בסעיף 376ב לחוק. לפיכך ובכל הנוגע למתלוננות אלה יוחסו למערערת ארבע עבירות של גרימה לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, לפי סעיף 203א(ב) לחוק העונשין. לעומת זאת המעשים שיוחסו למערערת בעניינה של ליבי ובעניין החוקרת המשטרתית התרחשו לאחר חקיקת חוק איסור סחר בבני אדם ולאחר התיקון שהוכנס מכוחו בחוק העונשין, לפיו בוטלה העבירה שבסעיף 203א והוסף סעיף 376ב לחוק. על כן בכל הנוגע למתלוננת ליבי, יוחסה למערערת עבירה של גרימה לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות, לפי סעיף 376ב(א) הנ"ל, ובכל הנוגע לחוקרת המשטרה יוחסה לה לפי אותו סעיף בצירוף עם סעיף 25 לחוק, עבירה של נסיון לגרום לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות. כמו כן יוחסה למערערת בגין המעשים שתוארו לעיל עבירה של קשירת קשר לסחר בבני אדם לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 203א לחוק.
3. כתב האישום במתכונתו זו גובש לאחר שתוקן בשלישית ובכך נסללה הדרך להסדר הטיעון אשר במסגרתו הודתה המערערת בעובדות המפורטות לעיל אך טענה כי הן אינן מגבשות את העבירות שיוחסו לה. משכך, הונחה לפתחו של בית משפט קמא הסוגיה המשפטית המתוארת במבוא והיא - האם התקיימו במקרה דנן ובהינתן העובדות הנ"ל, יסודות העבירה שבסעיף 203א(ב) לחוק העונשין (ככל שהדבר נוגע למתלוננות טניה, אלה, מאיה וליהי) והעבירה שבסעיף 376ב(א) לחוק (ככל שהדבר נוגע למתלוננת ליבי ולחוקרת המשטרה)?
פסק דינו של בית משפט קמא
הכרעת הדין
4. בהכרעת הדין מיום 15.6.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף) ברוב דעות (מפי השופטת מ' דיסקין, אליה הצטרפה השופטת נ' אחיטוב) את המערערת בעבירות שיוחסו לה וציין כי סעיף 203א לחוק העונשין, שכותרתו "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות" נועד לכתחילה כדי ליתן מענה לתופעה הגואה והבזויה של סחר בנשים למטרות זנות. בעמדו על ההבדלים שבין הוראת סעיף זה להוראת סעיף 376ב(א) לחוק שהחליפו, ציין בית המשפט כי בסעיף 376ב(א) נוספה החלופה העובדתית בדבר "החזקה בתנאי עבדות" וכן נדרשת על פיו קיומה של זיקה בין "הגורם לעזיבתו" של אדם את מדינת מגוריו ובין העסקתו בזנות במדינה שאליה יצא וביתר פירוט - יש צורך להראות כי מבצע העבירה מעורב בהעסקת הקורבן לאחר עזיבתו. בית המשפט ציין כי נקודת המוצא העובדתית המוסכמת על הצדדים ביחס למרבית האישומים היא אכן כי הנשים ידעו לקראת מה הן הולכות; כי הן עסקו בזנות גם קודם לאירועים דנן; הגעתן לאירלנד היתה רצונית; כי נכרת בינן לבין המערערת מעין חוזה על-פה שכלל את תנאי ההעסקה; כי מדובר בנשים בוגרות; וכי חלק מהנשים אף שבו לעסוק בזנות באירלנד אצל המערערת. עם זאת משאין חולק על כך שהמערערת יזמה לכתחילה את הקשר עם המתלוננות על מנת להעסיקן בזנות באירלנד ועל כך שהיא זו שהעסיקה אותן שם יחד עם שותפה, קווין, סבר בית המשפט כי ברור על פני הדברים שתנאי שני הסעיפים כאחד מתקיימים במקרה דנן.
5. בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה כאשר מדובר בנשים שעסקו בזנות טרם עזיבתן את ארץ מגוריהן לא מתגבשים יסודות העבירות. המערערת ביקשה לבסס את טענתה זו על "ההתפתחות ההסטורית" של ההוראות הרלבנטיות ועל השינוי ב"מיקום" העבירה והעברתה מן הפרק העוסק בזנות לפרק העוסק בפגיעה בחירות. בדחותו גישה זו ציין בית המשפט כי לצורך העבירה בה עסקינן עשה המחוקק שימוש במילה "אדם", ומכאן, כי לא ביקש ליצור "אבחנה מבדלת בין מגזרים, מגדרים או בעלי עיסוקים שונים", אלא להגן על כל אדם באשר הוא בלא שייחס חשיבות לשאלה מה היה עיסוקו הקודם. בית המשפט הוסיף וציין כי אילו רצה המחוקק, כטענת המערערת, "לבודד" את מי שעבד או עבדה בזנות קודם עזיבתם את הארץ, הוא היה עושה כן באופן מפורש. בהקשר זה הבחין בית המשפט בין פרשנותו של סעיף 202 לחוק העונשין, אליו הפנתה המערערת, שעניינו שידול לעסוק בזנות לבין ענייננו, בעומדו על כך שבעבירת השידול הדגש הוא על העיסוק בזנות ולכן מובנת מאליה ההבחנה לצורך עבירה זו בין מי שהנאשם או הנאשמת הביאוהו לעסוק בזנות לבין מי שעסקו בזנות קודם לכן. לעומת זאת סעיפים 203א(ב) לחוק העונשין וכמוהו סעיף 376ב(א) שהחליפו, מתמקדים, כך נקבע, בסיטואציה שבה גורמים הנאשם או הנאשמת לאדם - יהא עיסוקו הקודם אשר יהא - לעזוב את המדינה בה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות זו תואמת את תכלית החוק וציין כי מדברי ההסבר לחוק ניתן ללמוד כי ביסוד חקיקתו של סעיף 203א לחוק עמדה ההנחה שאדם העוסק בזנות פגיע יותר כאשר הוא נמצא במדינה זרה וכי סיכוייו להיחלץ מ"מעגל הזנות" שם פחותים בשל המרחק והניתוק ממדינת מגוריו, ממשפחתו ומחבריו. משכך אין לקשור בין התגבשות העבירה ובין עיסוקו של נפגע העבירה בזנות טרם שעזב את המדינה בה התגורר.
בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערת לפיה העדר הסכמה של נפגע העבירה או מעשי רמיה כלפיו הם יסוד מיסודות העבירה שבסעיף 376ב(א) לחוק העונשין וכן דחה את הטענה כי נוכח העובדות שעליהן הוסכם, יסודות אלה אינם מתקיימים בענייננו. בית המשפט ציין בהקשר זה כי משהגיעו המתלוננות לאירלנד שמרו המערערת וקווין בידיהם את השליטה עליהן ועל מהלכיהן ומכאן שאף אם הן הגיעו לאירלנד מרצונן הרי מרגע שכף רגלן דרכה שם "הופעלו נגדן בדיוק אות[ם] מנגנוני שליטה ואימה מפניה[ם] ניסה המחוקק להגן". עוד קבע בית המשפט כי המקרה דנן מהווה "דוגמה מצוינת" למצבי הסיכון אותם צפה המחוקק ומפניהם ניסה להגן וכי הדרישה ליסוד של העדר הסכמה מצד נפגע העבירה על מנת לגבשה אינה מתיישבת עם לשון החוק ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה לעניין העבירות של סחר בבני אדם אין רלוונטיות לשאלה האם הסכים נפגע העבירה לאיסור המגולם בה. עוד קבע בית המשפט כי אין לקבל טענה נוספת שהעלתה המערערת ולפיה סעיף 376ב(א) לחוק העונשין שינה מהותית את העבירה שהיתה קבועה קודם לכן בסעיף 203א(ב) לחוק, באופן המאיין את פליליות המעשים נשוא כתב האישום, בציינו כי מעשיה של המערערת - החל מפרסום המודעה, עבור דרך הפגישות עם המתלוננת ומימון כרטיסי הטיסה שלהן, וכלה ביצירת התשתית לקליטתן בדבלין - מלמדים על היותה ה"גורם" לכך שהמתלוננות עזבו את הארץ והועסקו בזנות באירלנד על ידה ועל ידי שותפה קווין. אשר למעשיה של המערערת כלפי החוקרת הסמויה של המשטרה קבע בית המשפט כי אלה עולים כדי ניסיון ברור לגרום לחוקרת לעזוב את הארץ לשם העסקתה בזנות באירלנד ומשכך נתקיימו גם בעניין זה יסודות העבירה שיוחסו לה. לבסוף קבע בית המשפט כי המערערת לא העלתה כל טיעון משפטי ביחס לעבירה של קשירת הקשר שיוחסה לה בכתב האישום ומשהודתה בעובדות שפורטו לעניין זה בכתב האישום יש להרשיעה גם בעבירה זו.
6. השופט ר' בן-יוסף, בדעת מיעוט, סבר כי יש לזכות את המערערת מהעבירות שיוחסו לה ולהרשיעה בעבירות של סרסרות למעשה זנות (סעיפים 199(א)(1) ו199(א)(2) לחוק העונשין). לגישתו מבין הפרשנויות השונות האפשריות לגבי המונח "הגורם לאדם" שבסעיפי העבירות הרלבנטיות, יש לנקוט פרשנות המקלה עם נאשם, ככל שהינה סבירה ומתיישבת עם התכלית שנועד הסעיף להגשים. בענייננו, כך ציין השופט בן-יוסף, תכלית החקיקה היא הגנה על החירות ומניעת הפיכתה של אישה לחפץ העובר לסוחר או פגיעה בה, וכן הגנה על "ערך המוסר". על כן, כך הוסיף, יש לבחון "האם תכלית החקיקה להגן גם על מי שעוד טרם לפניית ה[מערערת] אליהן נוגעו בפועל מוסרית, החלו לעסוק במקצוע ופנו ל[מערערת] או נענו לפנייתה אליהן, לצורך הגדלת רווחיהם מהמקצוע אותו בחרו, או מטעמים דומים". השופט בן-יוסף ציין כי אימוץ פרשנותה של המשיבה תוביל להרשעת סוכן נסיעות המוכר חבילת תיור לאדם כשהוא מודע לעובדה שהוא נוסע לעסוק בזנות בארץ היעד, וכך תורשע גם חברת תעופה המטיסה יצאנית, בהדגישו כי כיוון שהעיסוק בזנות כשלעצמו אינו מהווה עבירה ספק אם אותו סוכן נסיעות או חברת תעופה יוכלו להימנע מלתת את שירותם. בנוסף הפנה השופט בן-יוסף לפרשנות שניתנה בפסיקה לסעיף 202 לחוק העונשין (הבאת אדם לידי עיסוק בזנות) בציינו כי הפסיקה "הרחיקה לכת" וקבעה כי גם במקרה שבו אישה התכוונה מרצונה החופשי לעסוק בזנות והנאשם גרם לה להוציא כוונה זו מן הכוח אל הפועל, פגע הנאשם בערכים המוגנים שבבסיס העבירה. אולם, כך קבע, הפסיקה נמנעה מללכת "צעד נוסף" ולא קבעה כי הבאת אדם לידי עיסוק בזנות מתבצעת גם כלפי מי שבפועל עוסק בזנות, ולגישתו קו הגבול להטלת אחריות פלילית הן לעניין סעיף 202 לחוק העונשין והן לענייננו הוא שהמתלוננת לא עסקה בזנות קודם להתערבות הנאשם. השופט בן-יוסף הוסיף כי המערערת העבירה נשים שעסקו בזנות בארץ לעסוק בכך באירלנד, וספק אם בכך פגעה בערך המוגן ועברה עבירה והוא הוסיף והדגיש כי העברתו של סעיף העבירה לפרק ההגנה על החירות, לא שינתה אמנם את תכלית החוק מקצה אל קצה, אך כאשר מדובר במי שעסקו בזנות בארץ והועברו לעסוק בכך בחו"ל חירותן לא נפגעה. כן הוסיף השופט בן-יוסף כי הפעולות שנעשו להגבלת חירותן של המתלוננות באירלנד אינן קשורות בקשר סיבתי לפעולות שעשתה המערערת על מנת לגרום להן לעזוב את הארץ ולבוא לאירלנד, בציינו כי "נראה שהמחוקק ביקש במילה 'גורם' ליצוק תוכן שהוא מעבר לסיוע טכני של הסעת האדם לעיסוק בזנות מארץ לארץ וסיוע לביצוע מעשי הזנות בחו"ל, אלא ביקש שיהיה במעשהו גם דבר ל'קילקולה' המוסרי של הקורבן, שיהיה בו אכן יסוד של הפיכתה לקורבן, לנפגע עבירה". השופט בן-יוסף הוסיף וציין כי בעיניו הדגש בעבירה שיוחסה למערערת הוא על כך שפעולת הנאשם הביאה ל"התדרדרות מוסרית" של האישה, מרצונה או שלא מרצונה, ואילו "משבחרה מושא העבירה לעסוק בזנות מה לו למחוקק המתיר כזכור זנות, באם היא עוסקת בכך בתל אביב או בדבלין". עוד ציין השופט בן-יוסף כי "המטען המוסרי השלילי" הנדרש יכול להיות "קל שבקלים", בבחינת "דחיפה אחרונה" לעסוק בזנות, אך בלעדיו אין הצדקה להרשיע בעבירה כה חמורה. כן סבר השופט בן-יוסף כי בנסיבות העניין יש לזכות את המערערת גם מעבירות של נסיון לגרום לאדם לעזוב את המדינה לשם העסקתו בזנות וקשירת קשר לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. עם זאת קבע השופט בן-יוסף, כאמור, כי נוכח העובדות בהן הודתה המערערת, יש להרשיעה בעבירות של סרסרות למעשה זנות וכן בעבירות של נסיון וקשירת קשר לביצוע עבירה זו.
גזר הדין