המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. השאלה שהועמדה לדיון נוסף בעתירה שלפנינו היא נפקותה של אמיתות הפרסום במסגרת עבירת "העלבת עובד ציבור", הקבועה בסעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ההכרעה בשאלה זו מחייבת בחינה כוללת של גבולות התפרסות העבירה - במיוחד כך לאור הפגיעה בחופש הביטוי המובנית בעבירה. ואכן, טיעוני הצדדים, נגעו לשאלות נוספות הקשורות בקביעת תחומי העבירה עצמם ואף אנו נעסוק בשאלות אלה.
העובדות וההליכים
2. יוסף אונגרפלד, הוא העותר שלפנינו, הורשע בעבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין ("העלבת עובד ציבור") בגין פרסום כרזה מול תחנת משטרת חדרה, שבה נכתב "צריך לפטר את א' א' [המתלונן - א.ר.] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם[.] משטרה לא צריכה תפוחים רקובים". לפרסום הכרזה קדמה תלונה שהגיש העותר כנגד בעל חנות בחדרה, שבה טען כי בעל החנות גנב כספים מחשבונו של בנו, שהוא בעל מוגבלות (בשולי הדברים יצוין כי בעל החנות הועמד לדין בעקבות תלונה זו וזוכה מאשמה (ת"פ (שלום חד') 1760/03 מדינת ישראל נ' הרניק (לא פורסם, 14.11.2006)). בנוסף להגשת התלונה חילק העותר, בסמוך לחנות, כרוזים הכוללים דברי תוכחה כנגד בעל החנות. חלוקת הכרוזים הסתיימה בתלונות הדדיות של בעל החנות ושל העותר על תקיפה, שבעקבותיהן נחקר העותר באזהרה על-ידי המתלונן, שוחרר בערבות ונאסר עליו להתקרב למרחק 50 מטרים מהחנות. לאחר החקירה פנה העותר למשטרת חדרה והביע מחאתו על אופן ניהול החקירה, תוך שהוא טוען כי למתלונן קשר אישי לבעל החנות. כעבור כחודשיים, בעקבות אירוע נוסף, התלונן בעל החנות במשטרה כי העותר איים עליו באמצעות נשק. העותר נחקר שוב ואף לגבי חקירה זו, שנוהלה על-ידי שוטרת אחרת, טען העותר שנערכה בחוסר אובייקטיביות. גם כאן יצויין כי העותר זוכה מאשמת איום בנשק (ת"פ (שלום חד') 1121/03 מדינת ישראל נ' אונגרפלד (לא פורסם, 9.2.2004)). העותר פנה בתלונות רבות למשטרה על יחסו של המתלונן כלפיו, והוא אף שבת שביתת רעב, שבעקבותיה נפגש עם קצין משטרה בכיר. גם לאחר פגישה זו נותר העותר בתחושתו כי נגרם לו עוול על-ידי המתלונן ולפיכך פתח בשביתת רעב נוספת, בחצר תחנת המשטרה בחדרה. במסגרת שביתתו זו הציג העותר את הכרזה המדוברת. במלאת שבוע ימים לשביתה, הגיש המתלונן תלונה נגד העותר. העותר טען בחקירתו - כפי שטען גם לפנינו - כי דבריו הם דברי אמת ומשכך אינם באים בגדר "העלבה".
3. העותר הועמד לדין בגין הצגת הכרזה ובגין מעשה נוסף, ממנו זוכה והוא אינו מענייננו עוד. בית משפט השלום (כבוד השופט מ' גנות) בחדרה הרשיעו בעבירה של העלבת עובד ציבור, לאחר שהעותר הודה בניסוח הכרזה ובהצגתה, ולאחר שקבע כי האמירות המופיעות בכרזה הן בגדר "העלבה" וכי העותר היה מודע לכך ואף חפץ בכך. בית המשפט הוסיף וקבע כי מעשה ההעלבה נעשה אך בשל שהמתלונן מילא את תפקידו, חקר את העותר והאשימו כחוק. בית המשפט גזר על העותר מאסר על-תנאי לתקופה של שלושה חודשים וכן תשלום קנס בשיעור של 800 ש"ח או 8 ימי מאסר תחתיו. העותר ערער על הרשעתו לפני בית המשפט המחוזי. הדיון לפני בית המשפט המחוזי התמקד בשאלה העקרונית, אם ההגנות הכלולות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובמיוחד הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק) והגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק), עומדות גם למי שנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' לינדנשטראוס, י' דר וא' שיף) השיב לשאלה זו בשלילה וקבע כי השוני בערכים המוגנים בחוק איסור לשון הרע ובעבירת העלבת עובד ציבור מובילים למסקנה כי לא ניתן "לייבא" הגנות מן הראשון לאחרון. פרשנות זו, כך ציין בית המשפט המחוזי, מתיישבת עם פסיקה קודמת שיצאה מפיו וכן עם פסיקתו של בית המשפט העליון.
4. העותר ערער (על-פי רשות שניתנה לו) על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפני בית משפט זה. בית המשפט העליון (מפי השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וס' ג'ובראן) דן בשאלת היקף התפרסותה של עבירת "העלבת עובד ציבור". בפסק-דין מקיף ומפורט, עמדה השופטת א' פרוקצ'יה על המורכבות המיוחדת הנלווית להטלת איסור פלילי על ביטוי שלא כרוכה בו פגיעה פיזית באחר או ברכושו ועל חשיבותה של הזכות לחופש ביטוי במשפטנו:
ביטוי מסר באמצעי כזה או אחר, גם כאשר הוא פוגעני ומזיק, נכרך בגידרו של ערך חופש הביטוי, המוכר מקדמת דנא כמקנה זכות יסוד בעלת מעמד על-חוקתי בין מכלול זכויות האדם. בעבירות הפליליות שעיקרן הטלת איסור על ביטוי מסר מילולי או התנהגותי בעל תוכן שיש בו פגיעה, עולה שאלת היחס בין תכליתו של האיסור הפלילי לבין זכות האדם החוקתית לחופש ביטוי וביקורת בין כלפי אדם כפרט, ובין כלפי מוסדות הציבור והשלטון. בהתנגשות הבלתי נמנעת בין האיסור הפלילי על הביטוי, אשר נועד להשיג תכלית מיוחדת של החוק הפלילי, לבין זכות האדם לביטוי ולביקורת, יש לתור אחר נקודת האיזון הפרשנית הראויה, אשר תגשים את הנורמה הפלילית על פי תכליתה, תוך התחשבות מירבית בזכות החוקתית, שהיא מיסודות השיטה. הבנתה ויישומה של הנורמה הפלילית כחלק מיסודות השיטה אוצלים ממילא על פרשנות יסודותיה של הנורמה, מקרינים על תחומי התפרשותה של העבירה, ומכוונים את שיקול דעתו של הגורם המוסמך בגיבוש מדיניות התביעה והעמדה לדין של מפירי הנורמה (פס' 12 לפסק-הדין).
ההתנגשות בין איסור פלילי מסוג זה לבין הזכות לחופש הביטוי או לכל זכות יסוד אחרת, כך נקבע, עשויה להביא להצרת תחומי העבירה הפלילית בשני מעגלים: פנימי וחיצוני. המעגל הפנימי עוסק בפרשנות העבירה גופה, במטרה להביא לאיזון ראוי בין הערך המוגן בעבירה הפלילית לבין זכות היסוד. המעגל החיצוני, מנגד, עוסק במנגנונים חיצוניים לעבירה אשר יש בהם כדי לצמצם את הפגיעה בזכויות יסוד. המעגל החיצוני כולל, לדוגמה, את שיקול הדעת הזהיר שעל התביעה להפעיל בהחליטה אם יש להגיש כתב אישום בגין עבירה הפוגעת בזכות יסוד.
בדונה במעגל הפנימי, בחנה השופטת א' פרוקצ'יה את אופן הפרשנות הראוי של עבירת "העלבת עובד ציבור". תחילה נקבע כי תכלית העבירה היא "הגנה על מערכת השירות הציבורי מפני פגיעות העלולות לפגוע ביכולתו לתפקד ולפעול כראוי להגשמת יעדיו". עוד הודגש כי:
העבירה של העלבת עובד ציבור שמה במרכזה את ההגנה על עובד הציבור, שהוטחו כלפיו דברי עלבון, אך תכליתה רחבה יותר. היא נועדה לפרוש הגנה על השירות הציבורי במשמעותו המוסדית-מערכתית, ולהבטיח את פעולתו התקינה בהתאם לכללי המינהל התקין. לא אינטרס הפרט ככזה הוא העומד במרכזה של הנורמה הפלילית, אלא האינטרס המערכתי הכללי, הניצב במוקד האיסור. ההגנה על עובד הציבור האינדיבידואלי במסגרת תפקידו נועדה להגן על מעמדו ויכולת תיפקודו של השירות הציבורי כנדבך מרכזי בפעולתן של רשויות השלטון." (ראו פס' 22 לפסק-הדין של השופטת א' פרוקצ'יה).
עם זאת, נקבע כי יש לאזן בין תכלית זו לבין ההגנה על חופש הביטוי, ולפרש את העבירה באופן שהפגיעה בחופש הביטוי תעמוד בתנאי פיסקת ההגבלה. ההגנה החוקתית על חופש הביטוי, כך נקבע, מצריכה את צמצום גבולות העבירה באמצעות פירוש יסוד "ההעלבה". עוד קבע בית המשפט העליון כי האמצעי המתאים לצמצום גבולות העבירה ולמתן משקל הולם לזכות לחופש ביטוי הוא החלת מבחן הסתברותי, הדורש כי תתקיים "ודאות קרובה" לכך שהביטוי הנדון יפגע בתפקודו של עובד הציבור או בתפקודו של השירות הציבורי. בסיכומם של דברים נקבע כי:
"העלבה" במשמעות הנורמטיבית של האיסור תיוחד, אפוא, למקרים חריגים וקיצוניים בהם קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאימון הציבור בה (פס' 44 לפסק-הדין).
בית המשפט העליון הוסיף וציין כי מבחן ה"וודאות הקרובה" בדרך-כלל יתקיים מקום בו דברי העלבון פוגעים "בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו" (ראו פס' 45). פגיעה בליבה זו של כבודו במילוי תפקידו, אין עובד הציבור אמור לסבול. בית המשפט העליון הוסיף ונדרש ליחס שבין עבירת "העלבת עובד ציבור" לבין חוק איסור לשון הרע. לעניין זה נקבע כי תכליתה של עבירת "העלבת עובד ציבור" שונה מתכליתו של חוק איסור לשון הרע, והפועל היוצא מכך הוא כי ההגנות הפרושות בחוק איסור לשון הרע אינו נתונות למי שמואשם בהעלבת עובד ציבור.
בית המשפט העליון עמד גם על מנגנוני ההגנה הנתונים לחופש הביטוי במסגרת המעגל החיצוני. כך, צוין כי ביחס לעבירות הכרוכות בפגיעה בחופש הביטוי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה איפוק וריסון בהגשת כתבי אישום. עוד פורטו השיקולים השונים אשר רצוי כי יישקלו בעת החלטה על העמדה לדין בגין עבירה מסוג זה. מנגנוני הגנה נוספים, כך נקבע, ניתן למצוא בעקרונות כלליים מתחום המשפט הפלילי, כגון הכלל בדבר "זוטי דברים"; והעיקרון לפיו יש להעדיף את הפרשנות המקלה ביותר עם הנאשם.
לבסוף, בחן בית המשפט העליון את התקיימות מבחן ה"וודאות הקרובה" במקרה שלפנינו. נקבע כי מבחן זה מתקיים, שכן בדבריו של העותר היה כדי לבזות ולהשפיל את המתלונן בגרעין הקשה של תפקידו ושל סמכותו המוסרית כלפי הציבור. משכך, נדחה ערעורו של העותר.
5. שני הצדדים פרסו בפנינו את טיעוניהם בהרחבה, תוך התייחסות גם למחקר משפטי מעמיק. נציג כאן את תמצית הטיעונים.
העותר טוען כי לא ניתן להשלים עם תוצאה שלפיה דברי אמת המכוונים כלפי עובד ציבור יקימו אחריות פלילית לאומרם. לעמדתו, יש מקום להכיר בהגנה המתבססת על אמיתות הדברים שמקורה הוא בדין הפלילי עצמו, ואין הכרח כי הגנה כזו "תיובא" מדיני לשון הרע. הגנת "אמת דיברתי" מתבקשת, לשיטתו, בעבירת "העלבת עובד ציבור" לאור ערכה הפנימי הגבוה של האמת ולאור האינטרס שבחשיפת אמיתות לא נוחות אודות עובדי ציבור. כמו-כן סבור העותר כי ככל שדברים המכוונים כנגד עובד ציבור יתבררו כנכונים, הרי שאמירתם אינה פוגעת בתפקודו התקין של השירות הציבורי, ויכולה אף לתרום לשיפורו. עם זאת, סבור העותר כי יש מקום להגביל את תחולתה של הגנת האמת לדברים שיש בהם עניין לציבור. העותר מוסיף וטוען כי חשיבותו של חופש הביטוי מחייבת צמצום נוסף של עבירת "העלבת עובד ציבור", מעבר להגנת האמת. לשיטתו, בנוסף להגנה זו יש מקום להחיל גם מבחן הסתברותי - לבחינת מידת הסכנה שנשקפת מן הביטוי ומבחן מהותי המגביל את העבירה לביטויים שחומרתם עולה מעל רף מסוים. רק בהתקיים התנאים כולם, במצטבר - תקום לדעתו אחריות פלילית. העותר מוסיף כי אף שהגנת האמת לא עולה באופן מפורש מתוך לשון החוק, הרי שהלשון גם לא שוללת את תחולתה. עבירת "העלבת עובד ציבור" היא במקורה חוק מנדאטורי ועל-כן, כך נטען, יש להעניק משקל רב לתכליתה - כפי שהיא מוגדרת היום - ולא להיצמד באופן דווקני ללשונה. לבסוף, עומד העותר על כך כי לא ראוי שמדיניות ההעמדה לדין של התביעה, שהיא גורם חיצוני לבית המשפט, תשפיע על גבולות העבירה.
6. המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום להכיר בהגנה המבוססת על אמיתות הדברים שכוונו כלפי עובד הציבור, וכי גם מבחן הסתברותי לנזק הצפוי כתוצאה מן הביטוי אינו הדרך הראויה לצמצום גבולות העבירה. לעמדת המשיבה, מרכז הכובד בפרשנות העבירה צריך להיות מושם בהגדרת יסוד ה"העלבה". באופן זה, כך סבורה המשיבה, ניתן יהיה לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו, ובמסגרת זו אף ליתן משקל לשאלת אמיתות הדברים כשיקול אחד מיני רבים. ככלל, גורסת המשיבה כי במסגרת עבירת "העלבת עובד ציבור" לצורת הדברים ולסגנונם חשיבות רבה יותר מאשר לתוכנם. המשיבה סומכת את התנגדותה להחלת מבחן הסתברותי על מספר טעמים. ראשית, היא סבורה כי מקום בו ביקש המחוקק לקבוע מבחן הסתברותי הדבר נעשה באופן מפורש במסגרת לשון החוק, כפי שנעשה הדבר לגבי עבירת "עלבון במקום ציבורי" (סעיף 194(ב) לחוק העונשין) ולגבי עבירת "הסתה לאלימות או לטרור" (סעיף 144ד2 לחוק העונשין). המשיבה מוסיפה כי בעבירות אלה הרף ההסתברותי שנקבע לצורך הרשעה הוא נמוך מרף "הוודאות הקרובה" שנקבע בפסק-הדין מושא הדיון הנוסף לגבי עבירת "העלבת עובד ציבור". מכך, לעמדתה, ניתן ללמוד כי לא כל העבירות הפוגעות בחופש הביטוי נוקטות איזון זהה בינו לבין הערך המוגן בעבירה. שנית, המשיבה מציינת כי בפסק-הדין בדנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' כהנא, פ"ד נד(5) 145 (2000) (להלן: דיון נוסף כהנא), שבו נדונה האפשרות להחיל מבחן הסתברותי במסגרת עבירות ההמרדה (סעיפים 133 ו-134(א) לחוק העונשין), נחלקו הדעות לגבי השאלה אם ראוי להחיל מבחן הסתברותי במסגרת עבירה התנהגותית, וזאת אף בהתחשב בכך שניתן למצוא עיגון למבחן כזה בלשונן של אותן עבירות - בניגוד ללשון עבירת "העלבת עובד ציבור". שאלות אלה עומדות למבחן היום.
איסורים פליליים הפוגעים בחופש הביטוי