התובע מבקש לחייב את הנתבעים בפיצויו על הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מרשלנות הנתבעים אשר גרמה לכך שהתובע רכש רכב גנוב, תוך שהוא מסתמך על רישום העברת הבעלות ברכב על ידי נתבעת מס' 2 (להלן: "
רשות הדואר" או "הדואר") בהסתמך על מאגר המידע שמנהלת נתבעת מס' 1 (להלן: "
משרד הרישוי").
הצדדים הסכימו כי ההכרעה בתיק תינתן ללא חקירת המצהירים מטעם הצדדים, זאת לאור העובדה כי אין מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים (לכך, ולטענות בדבר הרחבת חזית, אתיחס בהמשך).
רקע עובדתי
1. ביום 20.1.99 על סמך מודעה בעיתון למכירת רכב מסוג סיטרואן ברלינגו שנת 1997 (להלן:"
הסיטרואן"), יצר התובע קשר עם אדם בשם יוסף ברקוביץ (להלן: "
ברקוביץ") והחליט לבחון את רכישת הסיטרואן בעסקת חליפין כנגד רכב מסוג רנו אקספרס שנת 95 מ.ר. 55-861-06 (להלן: "
הרנו"), אשר היה בבעלותו באותה העת.
למחרת, ביום 21.1.99 נפגשו הצדדים במגרש הרכבים של חברת "בר-לב שירותי רכב בע"מ" בנתניה, שם בחן התובע את רכב הסיטרואן אשר נשא לוחיות רישוי מס' 98-886-04 ועיין ברישין הרכב אשר לפיו הבעלים הרשום של הסיטרואן הינו ברקוביץ יוסף.
לאחר בדיקה זו סיכמו הצדדים כי ברקוביץ ימכור לתובע את הסיטרואן בתמורה להעברת הרנו שהיה בבעלות התובע, ואשר שוויו הוערך ב-25,000 ש"ח, כאשר סוכם כי יתרת התמורה בעבור הסיטרואן בסך של 48,000 ש"ח, תועבר לברקוביץ לאחר העברת הבעלות על הסיטרואן. כמו כן סיכמו הצדדים כי חברת בר-לב תרכוש בתורה את רכב הרנו מברקוביץ' תמורת סך של 25,000 ש"ח.
2. התובע וברקוביץ פנו לסניף הדואר בנתניה לצורך העברת הבעלות וזו בוצעה ונמסר לתובע אישור רישום שינוי בעלות, שבו פורטו פרטי המוכר, שמו ומספר ת.ז. שלו, פרטי הרכב, סוגו, שנת יצורו, מספר הרישוי שלו ומספר השלדה שלו, אשר תאמו באורח מלא לנתונים ברישיון הרכב. לאחר העברת הבעלות העביר התובע לברקוביץ 48,000 ש"ח וכן העביר לבעלותו את רכב הרנו, כאשר ברקוביץ בתורו, מכר את רכב הרנו לחברת בר-לב תמורת סך של 25,000 ש"ח.
3. ביום 15.4.99 הגיעו לביתו של התובע שוטרים כשבידיהם צו חיפוש אשר בהסתמך עליו תפסו את הסיטרואן בחשד כי מדובר ברכב גנוב ומזויף. במסגרת ההליכים המשפטיים שנוהלו ביחס לסיטרואן התברר לתובע כי הסיטרואן היה רשום בתחילה במשרד הרישוי על שם חברת זלר אבלגון ליסינג בע"מ ונשא במקור מס' רישוי 96-670-04. הרכב נמכר לחברת חלום ורוד בע"מ בעסקת ליסינג ונגנב ממנה בתאריך 16.12.98. ביום 7.1.99 נמכר הסיטרואן הגנוב למר חמלני אריאל, ונגנב ממנו ביום 9.1.99. לאחר שנגנב הסיטרואן ממר חמלני, נמכר הרכב לתובע כשהוא נושא לוחית רישוי מספר 98-886-04.
4. המרצת פתיחה שהתובע הגיש בבית משפט השלום בנהריה (ה"פ 103/00) בה עתר לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים החוקי של הסיטרואן נדחתה משביהמ"ש קבע כי זכויות הבעלים, חברת זלר אבלגון בע"מ, זוכות להגנה יתרה ומועדפת על זכות התובע לבעלות.
משכך, בסופו של יום, נותר התובע ללא הסיטרואן וללא כספו.
טענות הצדדים
5. לטענת התובע הוא רכש את הסיטרואן בהסתמך על ביצוע העברת הבעלות ואישור שינוי הרישום ע"י הנתבעים אשר מצידם התרשלו והפרו את חובות הזהירות שלהם כלפיו במעשים/מחדלים אלו:
א. משרד הרישוי התרשל בכך שסיפק מידע לא נכון בנוגע לבעלות בסיטרואן, כשההסתמכות על אותו מידע צפויה ומסתברת, ולא מנע קיומם של מעשי זיוף בתוך המאגר עליו הוא מופקד.
ב. רשות הדואר, שהיא זרועו הארוכה של משרד הרישוי לביצוע העברת הבעלות, התרשלה בכך שפעלה בניגוד לחובתה המפורשת לבצע זיהוי של המוכר ושל פרטי הרכב בבוא אדם להעביר בעלות.
ג. הנתבעים התרשלו בכך, שעל אף שידעו כבר משנת 1997 כי קיימת אפשרות של זיוף במאגר המידע, לא פרסמו או הזהירו את הציבור מפני אפשרות של זיוף במאגר המידע, וכן בכך שלא וידאו כי הצדדים להעברת הבעלות ברכב יודעים על אפשרות הזיוף. לטענתו על אף שבגב טופס העברת הבעלות מצויות אזהרות, לרבות אזהרה כי האחריות לגילוי פרטים מהותיים בקשר לרכב מוטלת על הצדדים לעסקה, הרי שאין די בכך שכן בעת רישום העברת הבעלות בסיטרואן לא ניתנה לו ההזדמנות לעיין באזהרות והפקידה בסניף הדואר לא מסרה לידי הצדדים את הטופס באורח חופשי לעיון קודם לביצוע העברת הבעלות, אלא הניחה אותו על הדלפק, החתימה את הצדדים עליו, ומייד נטלה אותו חזרה אליה.
6. בשל כל אלו טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי ושיפוי מהנתבעים, בסך 81,341 ש"ח עבור הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממחדליהם של הנתבעים והכוללים את ערך הרכב, ביטוח לשנה כולל מיגון הרכב ועלויות ההליך המשפט בביהמ"ש בנהריה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק אשר הביאו את סכום התביעה ל-188,388 ש"ח (במאמר מוסגר אציין כי קיים פער בין הסכום עבורו שולמה האגרה לבין הסכום הנקוב בסעיף הסעדים בכתב התביעה).
7. מנגד טוען משרד הרישוי כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלשהי כלפיו שכן טענת הרשלנות כלפיו נטענה באופן כוללני והטענה היחידה שעלתה הינה כי הופרה חובתו לספק מידע אמין ובכך שלא מנע רישום מטעה במאגר המידע המנוהל על ידו, טענה שאין לה כל בסיס שכן מעשה הרמיה שנעשה כלפי התובע נעשה בהחלפת לוחית הרישוי של הרכב ולא ברישומי המאגר, ולא הוכח כי היה כל פרט מטעה או "מזויף" בפרטים הרשומים במאגר. משרד הרישוי וסניפי הדואר אינם מעבדות לזיהוי זיופים, וטופס שזויף מספיק טוב עד כדי שיחזה להיות אמיתי, יכובד כאמיתי והדבר נכון לרישיונות רכב, לתעודות זהות, וליפויי כוח. משהתאימו הנתונים שהוצגו בפני פקיד בנק הדואר לנתונים הרשומים במאגר, לא הייתה מניעה שהפקיד ירשום את העברת הבעלות, ולפיכך לא הוכחה התרשלות כלשהי של הנתבע 1, ועל כן דין התביעה להדחות.
באשר לטענת התובע לפיה משרד הרישוי התרשל בכך שלא הזהיר מפני אפשרויות זיוף, נטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שכן זו הועלתה, בפעם הראשונה, בסיכומי התובע, ולפיכך יש לדוחתה. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי מרשם כלי הרכב הינו דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי, ומכיוון שכך מוזהרים רוכשי רכבים משומשים, בשטרי המכר המונפקים ע"י משרד הרישוי בדבר האחריות המוטלת עליהם בנוגע לזיהוי הרכב שברצונם לקנות, ובכך יוצאים הנתבעים ידי חובתם כלפי הצדדים לעיסקת המכר.