החלטה בתיק פש"ר 2813-07

ערעור של אחד מנושי החייב העותר נגד החלטת הנאמן שאישר הארכת מועד להגשת ערעור של נושה אחר (בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ).

ובעצם הסוגיה המצריכה הכרעה היא מה היקף החריג מה'רף הקשיח' שהציב הדין בענין הגשת תביעת חוב - כאמור בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

הכלל הוא שדרכו של נושה שלא הגיש תביעת חוב במועד נחסמת והוא מאבד למעשה את הזכות לתבוע חלק מנכסי החייב פושט הרגל; לצד הכלל קבע הדין חריג מצומצם שעניינו נסיבות מיוחדות בהן הנושה לא יכול היה להגיש תביעת חוב במועד ומשכך מאפשר חריג זה את הארכת המועד להגשת תביעת החוב.

1.            בטרם אתייחס לבחינת השאלה שהוצגה בפתח ההחלטה ראיתי להתייחס לסוגיה הדיונית הנוגעת לשאלת עצם מעמדו של נושה לערער על הכרעת נאמן בתביעת חוב של נושה אחר; קרי, האם לנושה אחד זכות להתנגד להכרעה שניתנה בענין נושה אחר.

            לטענת הנושה הוא זכאי לעשות כך מאחר שקבלת תביעת החוב פוגעת בזכויותיו לחלק גדול יותר בדיבידנד הצפוי להיות משולם לו אגב פשיטת הרגל, מאחר שהוא נאלץ לחלוק את הדיבידנד עם נושה נוסף.

            מנגד, טוענים המשיבים כי תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל, העוסקת בערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב, אינה מעניקה כל מעמד לנושה אחר, להבדיל מן הנושה מגיש תביעת החוב לו זכות להגיש ערעור על הכרעת הנאמן כאשר הוא חולק על הכרעתו.

2.            אכן תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל אינה מעניקה במפורש מעמד לנושה אחד להגיש ערעור על הכרעת נאמן בענין נושה אחר, ממש כפי שאין התקנה מעניקה מעמד לחייב פושט הרגל שסבור כי הכרעת הנאמן אינה נכונה ותוצאתה משפיעה עליו בשאלת היקף מצבת החובות.

הגם שכך, הנוהג שהשתרש בקרב חייבים הוא להגיש ערעור על הכרעות בעל התפקיד בתביעות חוב כאשר הם סבורים שהאינטרס שלהם נפגע אם תאושר תביעת חוב כזו אחרת. ערעורים אלה אינם נמחקים על הסף, ולא בכדי! שכן אין להשלים עם מצב המונע ממי שיש לו אינטרס ישיר ויכול להפגע מהחלטה מעין שיפוטית של בעל תפקיד להביא את ההחלטה לבקורת שיפוטית; שבעתיים כך כשהתוצאה של מניעה זכות ערעור על החלטת נאמן מנושה או מחייב היא למעשה מתן אפשרות לערער רק על החלטות של נאמן אם הן לרעת הנושה מגיש תביעת החוב; וככל שההחלטה תהיה 'לטובת' הנושה מגיש תביעת החוב, גם אם אינה נכונה, הרי היא תזכה ל'חסינות' של הדין חרף היותה פוגעת באופן ברור באינטרס של אחרים  - כמו אינטרס החייב שהחלטה כזו מגדילה את מצבת החובות שלו וגם אינטרס נושים אחרים שקבלת החלטה לטובת הנושה האחר (שרק לו הזכות לערער) מקטינה את גובה הדיבידנד.

3.         מעמד החייב לטעון נגד הכרעות בעל התפקיד בתפקידו המעין שיפוטי נלמד הלכה למעשה    מסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל:

" נפגע פושט הרגל, נושה או אדם אחר על ידי מעשה או החלטה של הנאמן רשאי הוא לפנות לבית המשפט, ובית המשפט רשאי לאשר לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בעניין כפי שיראה צודק".

מדברים אלה עולה כי החלטת נאמן לקבל תביעת חוב שראוי היה לדחותה, או קבלת תביעת חוב בשיעור מופרז, ניתנת לערעור מאחר שהיא פוגעת הן בחייב (מאחר שהיא מגדילה את מצבת החובות ועלולה בין היתר להקשות על החייב להציע הסדר או לבקש הפטר), והן בנושים האחרים שנאלצים להתחלק בדיבידנד נתון עם נושה נוסף; משכך החלטת הנאמן למתן אורכה לנושה, החלטה עליה מערער הנושה כאן, נכנסת במובהק לגדר סעיף 150 לפקודה בהיות הנושה המערער אותו 'אדם אחר' 'הנפגע על ידי החלטה של הנאמן'.

 לציין כי תוצאה זו מתיישבת גם עם הנטייה להקל בשאלת מעמד המערער על רקע חשיבות זכות היסוד של הגישה לערכאות; וכפי שציינתי לעיל, פרשנות אחרת תהיה בלתי צודקת ותהפוך את תקנה 96 לתקנות, לתקנה המקנה זכויות יתר לחלק מאלה הנפגעים ממש מאותה החלטה, זאת לצד הקושי הבסיסי שממילא קיים בתקנה המצמצמת לכאורה את סעיף חוק.

            מכל האמור אני דוחה טענת הסף שלנושה אין מעמד בערעור זה.

4.         טענת סף נוספת מפי המשיבים ואף אותה ראיתי לדחות, נוגעת להיקף שיקול הדעת של הנאמן ולהלכה הנוהגת לפיה לא יטה בית המשפט להתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים.

אלא שנראה כי המשיבים "שאלו" הלכה שעניינה היקף הבקורת על שיקול דעת הנאמן בענין מהלכים כלכליים וניהוליים של בעל התפקיד ובקשו להחילה על גם על החלטותיו בתפקידו ה'מעין-שיפוטי' של בעל התפקיד.

אכן, הלכה פסוקה היא כי לבעל התפקיד שיקול דעת רחב בכל הנוגע לניהול הליכי פשיטת הרגל (או הליך חדלות פרעון כלשהו). הנאמן, ולא בית המשפט, הוא אשר על הניהול השוטף של נכסי החייב או הגוף חדל הפרעון, ובקי בנבכי העסק יותר מהשופט שאינו 'נפגש' עם התיק אלא כאשר מובאת לבית המשפט מחלוקת שהתעוררה ומחייבת הכרעה. לא רק זאת אלא שאם יתערב בית המשפט בכל צעד כלכלי או ניהולי שיעשה בעל התפקיד ימנע ניהול אפקטיבי של קופת חדלות הפרעון והעסקים הכרוכים בה; משכך נמנע בית המשפט בדרך כלל מלהתערב בשיקול דעת של הנאמן בהפעילו את סמכויותיו הניהוליות.

שונה הדבר בכל הנוגע להכרעות הנאמן בתפקידו המעין-שיפוטי; תפקיד שניתן לו מכח הדין ועליו להכריע במסגרת זו של התפקיד בטענות משפטיות לפי חומר ראיות שמניחים הצדדים לפניו. מכאן שלא רק שאין לדחות על הסף ערעור רק בגלל ההלכה שאין נוהגים להתערב בשיקול דעת של הנאמן אלא שיש הכרח להעביר שיקול דעת במסגרת בקורת שיפוטית לגוף ההחלטה המכריעה בטענות משפטיות, דרך המתישבת עם הדרך המשפטית הנוהגת במוסד הערעור, קרי, בקורת על הכרעות שיפוטיות; אמנם אין ערכאת ערעור ממהרת להתערב בקביעת הערכאה הדיונית אשר לעובדות ולממצאי מהימנות אולם וודאי שערכאת הערעור בוחנת את הכרעת הערכאה הדיונית מהבחינה המשפטית ואינה מגבילה את התערבותה רק ל'נסיבות קיצוניות' או ל'אי סבירות מוחלטת' של ההחלטה נשוא הערעור, כך גם בענייננו הנאמן בתפקידו המעין שיפוטי הוא למעשה 'הערכאה הדיונית' ואת החלטותיו יש להעביר בבקורת שיפוטית לגופן, בודאי כשמדובר בבעל תפקיד שאינו שופט ועל כן ראוי היה אף להרחיב את נטיית ערכאת הערעור להתערב בקביעותיו השיפוטיות של הנאמן ולא הפוך.