צולנג נ' ידיעות אחרונות ואח'

פסק דין

כללי

בפני תביעה שענינה לשון הרע, ונשואה הוא כתבה שפורסמה ביום 5.10.2007 במוסף "7 לילות" של עיתון ידיעות אחרונות – הנתבע 1 (ר' הפרסום, נספח א' לתצהיר התובע). התובע – אשר רואיין על ידי הנתבע 2 לרגל הוצאת ספרו החדש "ונפקחו עיניכם" - טוען כי הכתבה הנ"ל אינה אלא "השתלחות חסרת רסן בשמי הטוב" (ס' 7 לתצהיר התובע). לפי הנטען, דבריו בראיון סולפו ועוקרו בכתבה מהקשרם, תוך שיוחסו לו מחשבות פרברטיות, והכל במטרה ליצור כתבה "פרובוקטיבית ומעניינת" (למשל, ס' 31-37 לסיכומי התובע). הנתבעים מצידם טענו כי הכתבה משקפת את "רעיונותיו, אמירותיו, חוויותיו האישיות והרהוריו הפילוסופיים של התובע", כפי שבוטאו בראיון, ויש בה גם "הבעות הדעה והביקורת של הנתבע 2 אודות אותם רעיונות, אמירות והגיגים של התובע" (ס' 6 לסיכומי הנתבעים).

במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הוא עצמו, גב' קלרה צולנג (אמו), מר ארנן צולנג (אחיו), גב' הדס בארי צולנג (גיסתו), וגב' מיטל סאיסקי (שותפה לדירה באותה עת). מטעם הנתבעים הצהירו הנתבע 2 (העיתונאי), מר רביב גולן (עורך הכתבה), מר עדי גולד (עורך המוסף), ומר אילן ספירא (צלם הכתבה). הצדדים הגישו בהסכמה את תמליל הראיון שהנתבע 2 ערך לתובע לקראת פרסום הכתבה, וכן את תמליל השיחה בין התובע לבין מר גולד לאחר פרסום הכתבה. המצהירים נחקרו בפני בית המשפט. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.

הוצאת לשון הרע

ה"דיבה" הנטענת מיוחסת לשורת התבטאויות בכתבה, אשר כל אחת מהן נגועה לטענת התובע בלשון הרע, ויחד "הן מעצימות זו את זו" (ס' 35 לסיכומי התובע). להלן אבחן את טיעוני הצדדים ביחס לכל התבטאות, על פי סדר הטיעון בסיכומי התובע.

"אמיר צולנג, סופר צעיר, מאמין שמותר לרצוח מפגרים" (פרק ד' לסיכומים, לפני ס' 36)— התבטאות זו מופיעה בכותרת הכתבה ובאופן מובלט. זוהי התבטאות המושכת את העין, הן מכח צורת האותיות והן משום תוכנו של המשפט. במישור הצורה, מדובר בכותרת משנה של הכתבה, המופיעה בראש העמוד. האותיות גדולות, מלוכסנות ומושחרות. אשר לתוכן, אין צורך לאמר כי טיעון לפיו "מותר לרצוח מפגרים" צפוי לזעזע את הקורא הסביר, וליצור אסוציאציה למשטרים אפלים.

האם הנתבע 2 יכול היה להבין באופן סביר מדברי התובע בראיון עמו, כי הוא "מאמין שמותר לרצוח מפגרים"? התשובה לכך היא שלילית. עיון בתמליל הראיון מלמד, כי התובע העלה לדיון את הסוגיה: "ואהבת לרעך כמוך כבסיס לאנושות" (קובץ 2, ע' 22, ש' 12). הוא טען כי "אין על שיח, כל ההתעסקות במלחמת העולם השניה, לומדים על זה במושגים לאומניים, אבל אין פה שיח פילוסופיה" (שם, ש' 16-14). התובע קרא לעידוד שיח ציבורי בשאלה זו (שם, בש' 21-18). הוא ציין (ע' 23 ש' 20-18): "זה לא התעסקות על איפה, איפה הגרמנים טעו, איפה הגרמנים טעו ב- survival of the fittest מה הטעות?". התובע הזמין דיון בשאלה מוסרית זו (ר' גם בע' 25 ש' 28-26).

כדי להדגים את חשיבות הדיון בשאלה המוסרית של "ואהבת לרעך כמוך כבסיס לאנושות", התובע הציג את המקרה של "אנשים עם פיגור קשה". לדבריו, לגבי אנשים כאלה אפשר לשאול: "למה לא להרוג" (קובץ 2 ע' 24 ש' 10-18). בין התובע לנתבע 2 התפתח דיון, כדלקמן (ע' 24 ש' 1 עד ע' 25 ש' 24):

"אמיר:... פעם אחת, ניסיתי להתמודד עם אנשים עם פיגור קשה, מבוגרים, ואני מהר מאוד נתתי את ההצדקה לדברים, לכל מיני מושגים שבדרך כלל אין, שאני לא משתמש בהם. למשל, עצם זה שאני מביא לבן אדם חיוך, זה כבר חשוב. לא חשוב מה הוא עושה, לא חשוב שאין לו יכולת... אני מביא טוב לעולם. הדקות הראשונות שאתה רואה את זה אתה...,

גון: אני גרתי חצי שנה עם אוטיסטים, אני מכיר.

אמיר: ... יש, יש אוטיסטים, לא ,לא ,זה לא, תשמע, המפגרים היו במצב ממש קשה. מעון למפגרים מבוגרים, פיגור עמוק, אתה יוצר, אתה יוצר פעילות עם חברים ואתה הולך לשמה ומאוד קשה,

גון: כן.

אמיר: להגיע לאיזושהי נקודה. ותשמע, אין, אין את ההתעסקות של: אז למה לא להרוג. בוא תענה לי אתה.

גון: למה לא להרוג אותם?

אמיר: למה לא להרוג, כן. אין להם יכולת ליהנות מהחיים. אין את היכולת,

גון: איך אתה יודע? מי שמך?

אמיר: או.קי.

גון: היה לי חניך בן 50 שכל מה שהוא עושה כל היום היה לשבת על ספסל ולאונן, כל היום, כל היום, כל היום, זה מה שעושה. אתה מקים אותו, הוא מחרבן במיטה כל לילה, אתה מנקה לו את הקקי, שם אותו בסלון, הוא עומד ככה, מאונן, מאונן, ואתה שם אותו חזרה במיטה, כל הזמן, 50 שנה. אבל,

אמיר: בדיוק