מאסרי עולם לרוני רון ומארי פיזם בגין מותה של הילדה רוז

1.         ביום 19.5.11 הכרענו את דינם של הנאשמים, הרשענו את הנאשם 1 בעבירה של רצח בכוונה תחילה ואת הנאשמת 2 בעבירה של שידול לרצח.

            בתום שימוע תוצאות הכרעת הדין טען ב"כ הנאשם 1, עו"ד גיל פרידמן, לעונש וב"כ הנאשמת 2 עתרה לדחיית הדיון על מנת להביא ראיות להוכחת התנאי הקבוע בסעיף 300א(א), דהיינו, שהנאשמת הייתה במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה הוגבלה יכולתה במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש, וזאת על מנת לעתור לעונש מופחת.

2.         הדיון נדחה ליום 30.5.11 ובפתח הדיון ביקש עו"ד נהרי, שהצטרף לייצוגו של הנאשם 1, לדחות את הדיון על מנת לשקול הבאת ראיות נוספות, בעקבות שיחה שקיים עם הנאשם, לאחר שקיבל על עצמו לייצג אותו.

            לאחר דיון החלטנו כי עו"ד נהרי יודיע לב"כ המאשימה ובמישרין לבית המשפט את הטענה שירצה לטעון, והדיון נדחה להיום.

3.         ביום 12.6.11 הונחה לפתחנו בקשת עו"ד נהרי להביא ראיות נוספות, בהתאם לסעיף 167 לחסד"פ, וזאת בהסתמך על הפסיקה שצורפה לבקשה.

            לטענת עו"ד נהרי, בפגישה שנערכה בינו לנאשם במתקן הכליאה נודע לו שהנאשם הוא אומן ומומחה בעל שם באומנויות לחימה שונות ומגוונות, ובכלל אלה אומנות הקונג פו ושיטת קרב המגע. בסעיף 7 לבקשה נטען כי לא זו בלבד שהנאשם הוא מומחה בשיטות לחימה קטלניות אלה אלא שבמשך מספר שנים לא מבוטל הוא נהג להדריך ולהכשיר יחידות עילית קרביות בטכניקות לחימה שונות, המתבצעות בלא שימוש בנשק כזה או אחר אלא בעיקר בלחימת ידיים, פנים אל פנים, כאשר מלוא הדגש הוא נטרול מהיר של האובייקט באמצעות מכה קטלנית בודדת ומכוונת בדיוק רב.

            לטענת עו"ד נהרי, יש לנאשם תעודות שנמצאות ברשות שלטונות צה"ל, או כאלה שנתפסו בחיפוש שנערך בביתו על ידי המשטרה, כמו גם עדים שיכולים לאשר את הכשרותיו המקצועיות ואת ההדרכות והאימונים שנהג להעביר ללוחמי יחידות מיוחדות.

            לבקשה צורפו פניות שפנה עו"ד נהרי לרמ"ד תיקיות בצה"ל ביום 9.6.11 ולפמ"מ במועד שאיננו כתוב על הפנייה, אך שלטענת ב"כ המאשימה הגיעה אליה רק אתמול.

            ייאמר מיד, כי לדברי ב"כ המאשימה ברשימת המוצגים שנתפסו בביתם של הנאשמים לא נמצאים מסמכים שיש בהם כדי להוכיח את הטענות הנ"ל.

            לטענת עו"ד נהרי, יש בראיות הנוספות כדי לשנות את הכרעת הדין של ביהמ"ש במובן זה שאין ראיות מספיקות להוכחת הכוונה להמית שהייתה לנאשם, ואין ראיות כדי לסתור את טענתו בדבר "המכה ברכב".

4.         ב"כ המאשימה מתנגדת להבאת הראיות הנוספות וטוענת כי הן היו בידיעתו של הנאשם במהלך ניהול המשפט, וגם אם תתקבלנה, אין בהן כדי לשנות את הכרעת הדין שהרשיעה את הנאשם ברצח בכוונה תחילה לאור האמור בהכרעת הדין בעניין זה.

5.         ב"כ הנאשמת 2 לא הביעה עמדה בבקשה.

דיון והכרעה

1.         בע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, עליו מסתמך עו"ד נהרי בבקשתו, נקבע על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה כי

                        " מקובלת עלי גישתו של בימ"ש קמא כי על פי ההלכה הפסוקה (למשל ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל (להלן - עניין קניר [1])), סמכותו של בית המשפט בערכאה הדיונית - להתיר הבאת ראיות נוספות על פי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] - משתרעת גם על השלב שבו כבר ניתנה הכרעת דין, ובטרם ניתן גזר-הדין. אולם ברי כי ככל שהליך הבאת ראיות נוספות הינו חריג לסדר הדין המקובל, קל וחומר שכך הוא בשלב שלאחר מתן הכרעת הדין, וככל שההליך השיפוטי מתקרב אלי סיום. מכאן, שככל שהבקשה להבאת ראיות נוספות מתאחרת בהתייחס לשלב שאליו הגיע ההליך השיפוטי, כך תהא נדירה וחריגה יותר היזקקות בית המשפט להפעלת סמכות כזו, והדבר ייעשה רק מקום שהעניין נדרש לעשיית צדק ולמניעת עיוות דין...".

            וכן

                          " לסיכום ייאמר : הראיות שמתבקש עתה להגישן היו עשויות להיות רלוונטיות לדיון, ויש להניח כי אילו נתבקש במועד להביאן, אפשר שהן היו עשויות להשלים את התמונה העובדתית. אולם בכך לא די על ^- מנת להצדיק הבאתן בשלב זה של הדיון. הראיות הנוספות שהמערער מבקש להגישן, בין במסגרת ביטול הכרעת ^- הדין ובין במסגרת הגשת ראיות נוספות בערעור, אינן בעלות משקל מוסף כזה המצדיק נקיטת הליך חריג אשר נועד ביסודו למנוע עיוות דין לנאשם. השיקולים להתיר הגשת ראיות נוספות בבית ^- משפט קמא לאחר הכרעת ^- הדין ובטרם ניתן גזר ^- דין דומים ביסודם לאלה המנחים בית ^- משפט של ערעור בשיקולו אם להתיר ראיות נוספות בשלב ערעור, אף כי יש להניח שככל שההליך השיפוטי מצוי בשלב מתקדם יותר לקראת סופיותו, כך תהא נדירה יותר הסכמת בית ^- המשפט להבאת הראיות הנוספות. אינטרס סופיות הדיון נשקל גם כאן אל מול הצורך בעשיית צדק המחייב בחינת השאלה אם בלא הבאת הראיות עלול להיגרם עיוות דין לנאשם. שיקול אחרון זה נגזר ממהותיותן וחשיבותן של הראיות שמתבקש להגישן (פרשת פופר [2] , בעמ' 295 ). מהטעמים שהובהרו, אי ^- הבאת הראיות הנוספות אינה פוגעת במקרה זה באורח מהותי ביכולת המערער להתגונן כראוי, משבהגשתן אין כדי להשפיע על תוצאות המשפט. כך הוא הדבר הן כאשר בוחנים בנפרד כל ראיה שנתבקש להגישה לגופה, והן כאשר בוחנים את מכלול הראיות הללו במשקלן המצטבר. בנסיבות אלה אין מקום לביטול ההרשעה ואין להתיר גביית ראיות נוספות, ודין טענה זו להידחות".

2.         יישום ההלכה הנ"ל על הבקשה שבפנינו מחייב את דחייתה, שכן גם בהנחה שיש במסמכים ובדברי העדים שמבקש עו"ד נהרי להביא כראיות נוספות כדי לאשר את האמור בסעיפים 6-7 לבקשתו, אין בהם כדי לשנות את תוצאות הכרעת הדין לטובתו של הנאשם, ואף ההיפך מכך.

3.         איננו באים חשבון עם עו"ד נהרי על האיחור בפניות לשלטונות צה"ל ולפמ"מ באשר לקבלת המסמכים, וגם אם לא נבוא חשבון עם הנאשם על שלא העלה את הטענות שברצונו להוכיח בראיות הנוספות במהלך שמיעת הראיות, למעט מאמירה שאמר בעדותו לפיה הוא שירת שלוש שנים בצה"ל כמדריך כושר קרבי, הרי אין בראיות המבוקשות כדי לשנות את הכרעת הדין לטובתו במובן שמבקש עו"ד נהרי, דהיינו, להפריך את הקביעה שהנאשם גרם בכוונה תחילה למותה של רוז.