פסק-דין בתיק ע"א 40535-01-11

השאלה

האם רשאית רשות מינהלית לגבות מינהלית קנס, כאשר קיימת מחלוקת בשאלת ההתיישנות ואין בידי הרשות ראייה פוזיטיבית למשלוח דרישות תשלום לחייב בתוך תקופת ההתיישנות?

ההליך

1.                  בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר דן מור) קבע כי עיריית הרצליה (המערערת מס' 1), ושאר המערערים (אשר פעלו מטעם העירייה לשם גביית החוב הנטען של המשיב), התרשלו שעה שפעלו לגביית חוב של המשיב הנובע מקנס בגין עבירת חניה אשר התיישן. בית המשפט קמא חייב את המערערים בתשלום נזקיו של המשיב בשיעור של 50,000 ש"ח (וכן בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין).

טענות המערערים

2.                  המערערים חולקים על החיוב שהושת על כתפיהם. את טיעוניהם העיקריים אפשר לחלק לכמה מישורים:

א. ראשית, במישור הדיוני, טוענים המערערים כי לאחר שהסתיים הדיון בפני בית המשפט קמא, הגיש המשיב בקשה להתיר לו צירוף של ראיה נוספת (רשיון נהיגה ישן של המשיב, ממנו עולה, לכאורה, כי כתובתו של המשיב על פי רשיון הנהיגה היתה באותה עת זהה לכתובת הרשומה שלו במשרד הרישוי, ברח' נורדאו). לטעמם של המערערים לא היה מקום לאפשר הגשתה של הראיה בשלב זה של ההליך, ואם התאפשרה הגשתה של הראיה, היה נכון לאפשר למערערים להגיב לראיה זו ולחקור מחדש, ככל שהדבר נדרש, את העדים לגבי ראיה זו.

ב.       שנית, טוענים המערערים כי בית המשפט קמא שגה שעה שהשתית את פסק דינו על הוראות תקנה 13(א)(1) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, תקנה אשר נכנסה לתוקפה רק ביום 31.7.07, מועד המאוחר למועדים הרלוונטיים להליך הנוכחי.

ג.        עוד טוענים המערערים, כי הקנס שהושת על כתפיו של המשיב לא התיישן, ומכאן כי המערערים היו יכולים לפעול לגבותו גם בדרך של הליכי גביה מינהליים. מעבר לכך, לטעמם של המערערים הרי שבכל מקרה פעלו כדין, במסגרת סמכויותיהם ובמתחם הסבירות, ואין בפעולותיהם משום רשלנות שגרמה נזק למשיב.

ד.       המערערים ממשיכים וטוענים כי בית המשפט קמא אף שגה בקביעת סכום הפיצוי הראוי למשיב, במיוחד שעה שפיצוי זה עולה על הסכום שנדרש על ידי המשיב בכתב התביעה (שכן המשיב תבע, לשיטתם, אך סך של 20,000 ש"ח בראש הנזק שאינו של פיצוי בגין לשון הרע).

ה.      כן טוענים המערערים כי חיובם בהוצאות ושכר טרחת עורך-דין לא היה ראוי, בנסיבות העניין.

השתלשלות העניינים

3.                  המשיב, כך על פי הנטען על ידי העירייה, עבר עבירת חניה בתחום השיפוט של העירייה, ביום 20.8.97. בגין עבירה זו הושת עליו קנס.

4.                  אין מחלוקת ממשית בין הצדדים כי העונש שהושת על המשיב (הקנס) מתיישן בחלוף שלוש שנים (על פי העקרונות שנקבעו בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נב (2) 551), אלא אם כן נוקטת העירייה בהליכים לשם גבייתו של הקנס, לרבות בדרך של משלוח דרישות תשלום, בתוך התקופה של שלוש השנים.

5.                  לטענתו של המשיב, הקנס שהוטל עליו התיישן ביום 20.8.00 (בחלוף שלוש שנים מיום מתן הדו"ח עצמו), שכן עד לאותו מועד לא קיבל מעולם לידיו הודעה על תשלום הקנס. משכך הם פני הדברים, לדבריו, לא היה מקום (לאחר מועד זה) לנקוט כנגדו בהליכים לגביה מינהלית של החוב.

6.                  דא עקא, שהעירייה (לרבות באמצעות משרד עורכי הדין שלה,  המערערים מס' 2-5) הטילה, בתאריכים שונים בשנים 2007, 2008 ו-2009 עיקולים על חשבונות בנק של המשיב, וכן נעשה בשנת 2009 ניסיון לעיקול מיטלטלין בביתו של המשיב.

7.                  אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה הרלוונטית (בין השנים 1997 ו-2000) היתה הכתובת הרשומה של המשיב במשרד הפנים, בשד' נורדאו 39 בתל-אביב יפו (כתובת שנרשמה במשרד הפנים ככתובת מגוריו של המשיב החל מיום 24.7.95 ועד ליום 8.6.05). אין גם מחלוקת כי דרישות התשלום שנשלחו למשיב באותה עת נשלחו אליו לכתובת אחרת, ברח' יהודה הנשיא 40 בתל-אביב (כתובתו הרשומה של המשיב במשרד הפנים עד ליום 24.7.95).

בית-משפט השלום

8.                  כאמור בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט קמא, הדרישה הראשונה לתשלום החוב שנשלחה למשיב לכתובתו הרשומה במשרד הפנים בשד' נורדאו, נעשתה רק בשנת 2003 (סעיף 2 לפסק דינו של בית המשפט קמא).