בפנינו בקשת האשה להטיל על הבעל מאסר מכוח סמכות בית הדין לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן - חוק כפיית ציות), עד שייאות לתת לה גט פיטורין בהתאם להחלטות ופסקי דין של בתי הדין שניתנו בעניינם.
עסקינן בסרבנות גט קשה של בעל ערל לב שמעגן את אשתו באכזריות במשך שנים רבות. הבעל עומד להשלים בעוד מספר ימים, בתאריך 18.6.2011, ישיבה של עשר שנות מאסר עקב צווי הגבלה - מאסר כפיה - שהוטלו עליו ע"י בית הדין עקב סירובו לתת גט לאשתו בהתאם להחלטות ולפסקי דין חלוטים של בית הדין. צווי המאסר הוטלו מכוח סמכות בית הדין ע"פ חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן - חוק קיום פסקי דין). מאחר וסעיף 3(ב) לחוק קיום פסקי דין מגביל את התקופה הכוללת של מאסר כפיה שבית הדין מוסמך להטיל מכוח אותו חוק לעשר שנים בלבד, מבקשת ב"כ האשה שבית הדין יעשה שימוש בכוחות ובסמכויות המסורות לבית הדין בחוק כפיית ציות.
ביום ו' בניסן התשע"א (10.4.2011) קיימנו דיון בבקשה בנוכחות הצדדים ובאי כוחם. ב"כ האשה נימקה את בקשתה וב"כ הבעל נימק את התנגדותו להטלת המאסר הנוסף. כל נסיונותינו לדבר על ליבו של הבעל לשחרר את אשתו ממאסר עגינותה, נפלו על אוזניים ערלות. ניכר היה כי הבעל שואב עידוד מן העובדה שתקופת עשור שנות המאסר עומדת להסתיים. עקב כך, ובלית ברירה אחרת, ציוינו כי הבעל יועבר לבידוד בליל הסדר ובכל יתר ימי חג הפסח. כן הורינו לב"כ הצדדים לסכם בכתב את טענותיהם לענין הבקשה שבפנינו.
טענות ב"כ הבעל
ב"כ הבעל מודה כי הבעל הינו סרבן גט המצוי בכלא קרוב לעשר שנים עקב אי קיום פסק הדין לגירושין, וכי הוא מסרב לתת גט ועומד בסרבנותו גם כיום. אלא שלטענתו, התקופה המקסימלית בה ניתן לאסור את הבעל הינה לעשר שנים - תקופה אותה ריצה הבעל, מכוח הגבלת החוק לעניין מאסר.
לדברי ב"כ הבעל, חקיקת חוק קיום פסקי דין נועדה להסדיר את התקופה המקסימלית בה ניתן לפגוע בחירותו של סרבן גט באופן מידתי. פגיעה מעבר לתקופה זו אינה סבירה ואינה מידתית ומנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולרצון המחוקק - אחרת לא היה נותן דעתו לתקופה הספציפית של עשר שנים ומגביל אותה. עצם הסדרת התקופה בה ניתן לנקוט הליכי מאסר בפני סרבן גט - יש בה לשלול נקיטת הליך זהה באמצעות חוק אחר, שכן אחרת לא היה צורך כלשהו בחוק הספציפי. הפעלת החוק לעניין כפיה וציות לאחר שהמאסר מוצה לפי חוק אחר ולאותה תכלית מדויקת שהחוק האחר אינו מאפשר - אינה סבירה ואינה הגיונית.
מוסיף ב"כ הבעל וטוען, כי למרות שהאיש מרצה מאסר של עשר שנים עד היום לא הובילו הליכים אלו לתוצאה, דבר המלמד כי להליכי המאסר אין כל תכלית או תועלת בסופו של יום מלבד עונשים. כן לא נערכה לבעל כל בדיקה רפואית כנדרש, על מנת לבדוק את מצבו הנפשי וכשירותו המשפטית.
טענות ב"כ האשה
ב"כ האשה טוענת, כי חוק קיום פסקי דין קבע במפורש בסעיף 7 שכותרתו "שמירת דינים", כי "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית דין רבני או של בית משפט על פי כל דין". לפיכך, סמכותו של ביה"ד לפעול בהתאם לסעיף 7א לחוק כפיית ציות לא נגרעה. לפי סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות, "לבית דין כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים", קרי: כפיה באמצעות קנס או מאסר. משמע כי בית הדין מוסמך להטיל מאסר על מנת לכפות ציות להחלטה המחייבת מתן גט, אף מעבר לעשר השנים הקבועים בחוק קיום פסקי דין.
באשר לטענת הבעל על פגיעה לא סבירה ולא מידתית בו והעומדת בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, משיבה ב"כ האשה כי מוטב כי יפנה אותה כלפי עצמו. הן הוא זה אשר מסרב לשחרר את אשתו מכבלי המאסר שכפה עליה בסירובו לתת לה את גיטה ובכך פוגע הוא פגיעה אנושה בכבודה וחירותה המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מפתחות הכלא של האשה נמצאות בידי הבעל וגם מפתחות כלאו של הבעל נמצאות בידיו. אם יואיל הבעל לפתוח את דלת כלאה של אשתו, דלתו שלו תפתח מאליה.
ב"כ האשה מתריעה במפגיע כי אם ישוחרר הבעל מכלאו, היא תישאר בכלא עיגונה לנצח. במאזן שבין הגנה על "כבוד האדם וחירותו" של הבעל לבין הגנה על "כבוד האדם וחירותה" של האשה יש להעדיף את כבודה וחירותה של האשה, שכן הבעל הוא זה הפוגע בחירותה ובחירותו, ובידו הבחירה. העובדה כי הבעל מבקש להפסיק את מאסרו מוכיחה, כי הליכי המאסר לא מוצו וכי יש תקווה כי אם הבעל יבין שהוא יצא מן המאסר רק באם יציית לפסק הדין ויתן גט לאשתו, הוא יעשה כן.
הכרעה
סבורים אנו כי צודקת ב"כ האשה בבקשתה, ורואים אנו עין בעין איתה את המצב העובדתי והמשפטי.
בית הדין הגדול עסק ארוכות בפרשה כאובה זו ונתן בעניינם של הצדדים פסק דין מפורט שדן בהיבטים עובדתיים, הלכתיים ומשפטיים (תיק ערעור 8455-64-1 פלוני נ' פלונית (י"ז אלול תשס"ח, 17/09/2008), פורסם במאגרים משפטיים). לפיכך, פטורים אנו מלפרט את הרקע לפרשה זו.
בית הדין הגדול כתב כי "ביום 19.6.01 ציין בית הדין [האזורי] כי כבר כתב שיש לכפות את הבעל במאסר לתת גט, והטיל על הבעל מאסר עד לדיון הבא שנקבע כעבור כ-3 שבועות, מתוך תקוה 'שניתן יהיה לסיים את הפרשה במהרה'". תקוה זו התנפצה אל מול סרבנות עיקשת, ארוכת שנים, של הבעל, אשר מצוי מאז במאסר, ע"פ צווים שהוארכו מפעם לפעם. משמע כי בעניינו של הבעל קיים פסק דין סופי וחלוט לפיו על פי דין תורה יש לכפות את הבעל במאסר ליתן גט לאשתו.
בית הדין הגדול דן בפסק דינו הנ"ל בשאלת הסמכויות המסורות לבתי הדין לאכיפת פסקי דין לגירושין. וכך סיכם בית הדין הגדול את מסקנותיו לענין זה:
"נמצא אם כן, כי קיימים כמה וכמה הסדרים, על פי החוק או מכח החוק, להפעלת הכוחות ההלכתיים של בית הדין בכל הקשור לאכיפת מתן גט או קבלתו בגדרי "עניני גירושין", המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. סיכומם של דברים כך הוא:
א. צו מאסר עקב סרבנות גט יכול להינתן על ידי:
(א) בית הדין הרבני, על פי חוק קיום פסקי דין של גירושין (ובכלל זה מוסמך בית הדין להורות על החזקת אסיר בבידוד). צו מאסר זה אינו כפוף לאישור מראש או בדיעבד של כל גורם שהוא מעבר לבית הדין עצמו. התקופה המקסימלית שניתן לאסור אדם עקב סרבנות גט על פי חוק זה, היא עשר שנים.