השופטת מ' נאור:
1. העותרת והמשיב מס' 3 היו נשואים זה לזו. היו ביניהם הליכים משפטיים ממושכים, ובהם תביעת גירושין של העותרת שהתבררה בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, תביעה זו נדחתה עוד בשנת 2000 ועל כך לא הוגש בשעתו ערעור. תביעה נוספת בין בני הזוג הייתה תביעתו של הבעל לשלום בית, שנדחתה אף היא. בשנת 2002 הגישה העותרת תביעת גירושין נוספת בה הצביעה בין השאר על כך שבני הזוג חיו בנפרד חמש שנים. נערכו דיונים שונים בתיק ובסופם, ביום כ"ז באדר ב' תשס"ג, הביא בית הדין המחוזי האזורי בתל-אביב את הצדדים להסכמה, כדלקמן:
"א. הצדדים יתגרשו בגט פיטורין לאלתר.
ב. לאחר סידור הגט יחליט ביה"ד על סמך החומר שבתיק, האם מגיע לבעל תמורה או פיצוי תמורת הגט וכמה.
ג. הבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האשה על נזקים, ועגמת נפש והוצאות ושאר תביעות כספיות נגד האשה, במשך שנה לאחר סידור הגט, וביה"ד יפסוק בתביעות הבעל.
ד. עם סידור הגט האשה מוותרת על כתובתה."
כפי שציין בית הדין האזורי, "הצדדים קיבלו בקנין המועיל על הסכמה זו" והגט סודר בתחילת חודש ניסן. לאחר מכן ביקש הבעל כי תינתן החלטה בהתאם להסכמה. בהתאם לכך פסק בית הדין האזורי ביום א' בסיון תשס"ג (1.6.2003) כדלקמן:
"לאחר העיון בתיקי הצדדים ולאחר שבחנו היטב את צדדי ההלכה ושקלנו גם את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסידור הגט, אנו פוסקים:
א. לבעל מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר בניגוד לעמדתו אותה הביע במהלך כל השנים.
ב. מחייבים את האשה לשלם לבעל סך ששים אלף (60,000) ש"ח. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן על האשה לבטל לאלתר את התביעה שהגישה כנגד הבעל בטענה שהוציא ארבעים אלף (40,000) ש"ח מחשבון בנק מעוקל. במידה וכבר ניתן פסק דין בתביעה זו, והיא כבר גבתה כסף על חשבון תביעה זו, עליה להחזיר לבעל כל סכום שגבתה לפי פסה"ד ולבטל כל הליכי גביה."
2. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול שהחליט, ביום כ"ה באדר א' תשס"ה (6.5.2005) לדחות את הערעור. בית הדין הרבני הגדול הסביר כי בית הדין האזורי פסק את הפיצויים לפי ההסכמה שניתנה על ידי בני הזוג עובר למתן הגט לפסוק לפי החומר שבתיק. ההסכמה והקנין שנעשו היו בעיקר פיצוי עבור הויתור מצדו לתת גט ובשל זכותו לקיום הנישואין. בית הדין הרבני הגדול הוסיף והסביר כי כל הטענות שהעלתה האישה נגד הבעל לא היה בהן כדי לחייב את הבעל בגט ועל כן הקביעה שנעשתה בבית הדין האזורי לפיה אין לחייב את הבעל בגירושין, ומנגד שאין לחייב את האישה בשלום בית, משמעותה מבחינה משפטית כי לבעל הייתה זכות להמשיך להיות נשוי. בהמשך, הסכים הבעל לוותר על זכות זו וזאת תמורת הזכות לתבוע פיצוי על ויתורו. ההסכמה שנעשתה בבית הדין האזורי, ושצוטטה לעיל, קבעה שהדיון על הפיצוי יהיה לאחר הגט, אולם הבסיס ההלכתי לתביעת פיצוי אחר הגט הושתת על קנין שנעשה לפני הגט. על כן, כך ציין בית הדין הרבני הגדול, "איננו מבינים את תלונת ב"כ האישה בשעה שזו הייתה הסכמתה". בסיכום פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נקבע:
"על הצדדים לדעת כי כאשר מתחייבים התחייבות ע"מ לזכות בגט יש להתחייבות זו משמעות ואין להתנער ממנה לאחר שהגט המיוחל כבר נחלת העבר."
על ההחלטה של בית הדין הרבני האזורי ועל פסיקה זו של בית הדין הרבני הגדול בערעור הגישה העותרת את העתירה שלפנינו.
3. בעתירה שלפנינו שוטחת העותרת בהרחבה את פרטי הסכסוך המשפטי המתנהל מאז שנת 1996 בין הצדדים ומעלה טענות קשות נגד הבעל. העותרת טענה בעתירתה כי פסק הדין הרבני יוצר עילה הלכתית חדשה שלא היה מעולם כדוגמתה, לפיה לבעל יש זכות לקבלת פרס כספי בשל "הסכמתו" להתגרש מאשתו. במקרה זה ניתן הפרס - כך נטען - לבעל מעגן. מדובר, על פי הנטען בעתירה, "בליקוי מאורות של ממש". העותרת הוסיפה גם כי אין כל הלכה המפצה בן זוג על הסכמה להתגרש, לא בדין העברי ובודאי שלא בדין האזרחי. בפני בית הדין עמדו - כך נטען - כל הנתונים הנדרשים כדי להביא לחיוב המשיב בגט - כך שהסכמתו ליתן גט אינה צריכה לזכות אותו בפיצוי כלשהו. העותרת מוסיפה וטוענת כי בית הדין חרג מסמכותו כשקבע כי על העותרת לבטל הליך תביעה שנוהל בבית המשפט לענייני משפחה - תביעה להשבת מעוקלים שהבעל משך במרמה מהבנק. לעניין אחרון זה אציין כאן כי עניין זה אינו עומד על הפרק נוכח התוצאה באותה תביעה, אשר נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. כך שהעתירה מתמקדת בנושא הפיצוי של 60,000 ש"ח שהוטל על האישה.
4. לבקשת העותרת ניתן בעתירה זו צו ביניים המורה על עיכוב ביצוע פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, ולאחר ניסיונות שונים שלא עלו יפה לפשר בין הצדדים ניתן צו על תנאי. במהלך הדיון בעתירה, התבקשה גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה, ועל פי המלצתו פנינו לבית הדין הרבני הגדול שנתן ביום 9.5.2010 פסק דין משלים בו הרחיב מבחינה הלכתית (להלן: פסק הדין המשלים). בעקבות פסק הדין המשלים השלימו הצדדים את טענותיהם, והוגש גם כתב עמדה מטעם היועץ המשפטי. דומה כי לאחר דרך ארוכה והליך משפטי ממושך, המחלוקות בתיק התחדדו בעקבות הדברים שהורחבו בפסק הדין המשלים. נתעכב תחילה על עיקרי תוכנו של פסק הדין המשלים, ואחר כך נחזור למחלוקות שבין הצדדים.
5. בפסק הדין המשלים מבהיר בית הדין, מפי הרב שרמן, כי הפיצוי שנפסק לטובת הבעל מתייחס רק לאמור בסעיף (ב) להסכמה שהושגה בין הצדדים, אותה צטטנו בפתח הדברים. כלומר, הפיצוי ניתן תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר. אין המדובר בפיצוי על נזקים עוגמת נפש והוצאות כאמור בסעיף (ג) להסכמה.
עוד הובהר, כי אין בפסק הדין כל חידוש הלכתי. הרב שרמן הסביר בפסק הדין כי הבסיס המשפטי לחיובה של האישה בתשלום בסך של 60,000 ש"ח הוא הסכמת האישה. בית הדין הרבני האזורי קבע בפסק דין חלוט כי אין לחייב את הבעל בגירושין. על כן לא היתה אפשרות לחייב את הבעל לתת לה גט. הסכמת הצדדים הייתה, כך מובהר, הבסיס המשפטי היחיד לחיוב בפיצוי שהטיל בית הדין על האישה, ובלעדיה לא ניתן היה לחייב את האישה בפיצוי. על כן, כך הוסבר, פסיקת בית הדין לא יצרה זכות הלכתית חדשה.
6. הרב אלגרבלי, העיר בחוות דעתו כי לדעתו השם "פיצוי" הוא שם מושאל. פיצוי, במובנו הרגיל, הוא תשלום עבור עוולה, מה שאין כך בעניין שלפנינו, משום שהבעל אינו חייב להתגרש. הרב אלגרבלי הסכים למסקנתו של הרב שרמן שבעניין שלפנינו מדובר בבעל שלא חייב להתגרש "ומפסיד נישואין לדרישת האישה לשם הנאתה בשחרור מכבלי נישואין, למרות שהגירושים מהנישואין אלו לא מחויבי המציאות". הרב אלגרבלי מציין שהאישה נתנה במקרה זה הסכמה והתחייבות בקנין ועל כן יש לחייב בפיצוי המהווה תשלום בגין ההסכמה שנתן הבעל לגט שהוא אינו מחויב בו.
7. הרב איזירר פסק כי לעניין המקרה הנדון אין מחלוקת בין דעות חבריו, והוא הצטרף לדעתם.