1. במוקד ערעור זה ניצבת שאלה עקרונית, הנוגעת לזיקה בין סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - פקודת התעבורה) לבין סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה.
2.
סעיף 39א לפקודת התעבורה, קובע עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים בשל נהיגה בשכרות, תוך שהוא מקנה לבית המשפט את האפשרות להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, בהתקיים "נסיבות מיוחדות".
סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, קובע, כי כאשר מדובר בעבירה שהעונש עליה הוא פסילת רישיון נהיגה לתקופת מינימום, לא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי,
"אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי".
השאלה העולה היא, מהי משמעות הסיפא של סעיף 36(ב)? האם היא מקנה לבית המשפט באופן גורף את הסמכות לקבוע שהפסילה על פי סעיף 39א, כולה או מקצתה, תהא על תנאי, זאת גם אם לא קבע בית המשפט שהפסילה תעמוד על פחות משנתיים, או שמא סמכות זו מוקנית לבית המשפט אך במקרים בהם מצא "נסיבות מיוחדות" בגינן הורה שהפסילה תהא קצרה משנתיים?
3. במקרה דנן, הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים) את המשיב על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) ו-64ב(א) בקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
בעקבות ההרשעה, נידון המשיב לעונשים הבאים: פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל ששה חודשים ואילו יתרת 18 החודשים תהא על תנאי לשלוש שנים, אם ינהג בזמן שכרות; ו- 250 שעות לתועלת הציבור.
בנימוקיו לעונש שגזר, ציין בית משפט קמא את העובדה, שהמשיב מנהל אורח חיים נורמטיבי ואין לו עבר פלילי, הוא שירת שירות צבאי מלא, עובד לפרנסתו כקצין ביטחון במלון, משחק בנבחרת הכדורעף של קבוצת "הפועל ירושלים" ולומד בשנתו הראשונה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית. כן ציין את דברי המשיב, כי מצבה הכלכלי של משפחתו אינו טוב. בנוסף, הביא בית משפט קמא בחשבון את העובדה, שהמשיב הודה בעבירה המיוחסת לו וחסך מזמנו של בית המשפט, ואת התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהמשיב, כי הלה הפיק את הלקח מן האירוע והינו מתאים לביצוע שירות לתועלת הציבור. כן ייחס משקל לעובדה, שכמות האלכוהול שנמדדה בדמו של המשיב (57 מיליגרם במאה מיליליטר דם) היתה קרובה מאוד לכמות המינימום. לנוכח כל אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי
"מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי".
4. המדינה מערערת על קולתו של העונש. לטעמה, מדובר בעונש הסוטה סטייה ניכרת לקולא ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירה מסוג זה ואין בו כדי להוות ענישה הולמת לעבירה בה הורשע המשיב. לטענתה של המערערת, שגה בית משפט קמא בהפעלת החריג שבסעיף 39א סיפא, שכן לא התקיימו בעניינו של המשיב אותן נסיבות מיוחדות ונדירות אשר עשויות להצדיק סטייה מעונש הפסילה המינימאלי האמור. המערערת המשיכה וטענה, כי ההנמקה העיקרית שהציג בית משפט קמא להקלה בעניינו של המשיב, היא עובדת היותו בחור צעיר המנהל אורח חיים נורמטיבי, ועובדה זו, כך טענה, אינה מהווה "נסיבה חריגה". בתמיכה לכך, הפנתה המערערת לפסיקתו של בית המשפט העליון, שקבעה, כי היותו של נאשם אדם נורמטיבי המנהל אורח חיים תקין, כמו גם רמת האלכוהול שנמצא בדמו, אינם מהווים "נסיבה מיוחדת" כדרישת סעיף 39א לפקודת התעבורה. מעבר לכך, העלתה המערערת את החשש שהותרת גזר הדין על כנו, באופן שהיותו של נהג שיכור אדם נורמטיבי תחשב לנסיבה מקלה, תהפוך
"את החריג לכלל בכל הנוגע להפעלת פסילת מינימום ביחס לנהגים שיכורים" (סעיף ג' להודעת הערעור), ובכך יהא משום התעלמות מהתכלית העומדת בבסיס ענישת המינימום שקבע המחוקק.
לפיכך, מבקשת המערערת להחמיר בעונשו של המבקש ולהאריך את תקופת הפסילה בפועל שהוטלה עליו, לשנתיים.
5. מנגד, ביקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור ולהותיר את גזר הדין על כנו. בהפנותו לע"פ 70230/02 (מחוזי ת"א)
מדינת ישראל נ' סולטן (ניתן ביום 16.1.03) (כבוד השופטת ש' ברוש), טען, כי בית המשפט קמא היה רשאי להטיל חלק מעונש הפסילה לריצוי על תנאי, ולא לריצוי בפועל.
דיון
6. כאמור, השאלה שלפנינו הינה האם על פי סעיף 36(ב) סיפא לפקודת התעבורה, הסמכות להמיר פסילת מינימום בפועל (כולה או חלקה) בפסילה על תנאי, מוגבלת רק למקרים בהם אכן מצא בית המשפט "נסיבות מיוחדות" לקצר את תקופת פסילת המינימום או שמא הסמכות קיימת לגבי כל עבירה שנקבעה בה עצם האפשרות להפחית מפסילת המינימום, כך שניתן להשתמש בה גם אם בית המשפט, כבענייננו, כלל לא מצא "נסיבות מיוחדות" לקצר את פסילת המינימום של שנתיים.
7. כפי שצוין בגזר דינו, כבוד השופט טננבוים מצדד בעמדה האחרונה מבין השתיים. הוא דוגל בגישה מרחיבה, לפיה:
"בכל מקרה שבו בית משפט רשאי בחיקוק לקבוע תקופת פסילה קצרה יותר, הרי רשאי הוא להורות שהפסילה תהא על תנאי. וזאת בלי שום קשר לשאלה מדוע הורשה לקבוע תקופת פסילה קצרה יותר ... ברגע שאין חובה מוחלטת על
אורך תקופת הפסילה, הרי אין חובה על כך כי הפסילה תהא
בפועל". בהמשך חידד דבריו:
"כל מקום שיש בו פסילת מינימום בחוק העונשין שבית המשפט מוסמך מסיבות שונות לרדת מאורך הפסילה, יכול הוא לפסוק כי כולה או חלקה תהיה על תנאי. לא בנקל כמובן יפסוק בית המשפט פסילה על תנאי במקום פסילת מינימום, אך הנימוקים אינם חייבים להיות אלה שבעטיים ירד מאורך פסילת המינימום" (ההדגשה במקור - א' כ') (בפסקאות 4 ו-12 לגזר דינו בת"ת 10214/09, אליו הפנה בגזר הדין דנן, ובו עסק בשאלה מתי עונש פסילה על תנאי ממלא את דרישת פסילת המינימום שבחוק).
ביסוד מסקנתו זו עומדים ארבעה נימוקים: הראשון, מתבסס על פרשנות לשונית של סעיף 36(ב). לדעת כבוד השופט טננבוים
"החוק דורש דרישה אחת בלבד. קרי, אם הורשה בחוק מכל סיבה שהיא לקצר את אורך הפסילה (ואין התייחסות לסיבה), מורשה הוא לקבוע כי כולה או חלקה תהיינה על תנאי. לו הפרשנות המצמצמת היתה נכונה, היה הנוסח צריך להיות 'אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות
מאותן סיבות שהורשה בחיקוק כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי'. (המילים המודגשות אינן קיימות בחקיקה, והן אלו שהיו צריכות להיות לו הפרשנות המצמצמת היתה הנכונה)". הנימוק השני, נעוץ לדברי כבוד השופט טננבוים בתכלית החוק:
"במקרים בהם יש פסילת מינימום חובה, כוונת החוק היתה כי זו תהיה בפועל. אולם אם ממילא יש שיקול דעת לשופט, הרי אין מדובר במקרים שבהם ביקש המחוקק פסילת מינימום חובה. והתוצאה ההגיונית היא שניתן להטיל גם פסילה על תנאי". הנימוק השלישי קשור לדברי ההסבר להצעת החוק לסעיף 36(ב), מהם עולה, לשיטתו של כבוד השופט טננבוים,
"כי אם לבית המשפט אין סמכות להטיל פסילה לתקופה קצרה יותר, יטיל בית המשפט את פסילת המינימום בפועל; ברם, אם נתונה לבית המשפט הסמכות להשית פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום, נתונה לו גם הסמכות לקבוע כי הפסילה כולה או מקצתה תהא על תנאי". הנימוק הרביעי והאחרון, טמון בהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לפיה, אם יש מספר פירושים סבירים, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל עם הנאשם.
8. אכן, טרם יצאה מפיו של בית המשפט העליון פסיקה מפורשת באשר ליחס שבין סעיף 39א לסיפא של סעיף 36(ב) - האם שילובם של הסעיפים הללו מאפשר לבית המשפט, כהשקפתו של כבוד השופט טננבוים, לקבוע בכל מקרה נתון של נהיגה בשכרות, כי פסילת המינימום (כולה או חלקה) תהיה פסילה על תנאי. ואולם, למרות שאין פסיקה לגבי הזיקה בין שני הסעיפים הספציפיים הללו, הרי שעיון בפסיקה מלמד, כי ישנם פסקי דין שעסקו בסוגיות דומות, אף חופפות, ובמסגרת זו, דנו בשאלת היקף הפעלת הסיפא של סעיף 36(ב):
בע"פ 77/84
מדינת ישראל נ' שקולניק (ניתן ביום 28.5.85) (להלן -
פרשת שקולניק), דן בית המשפט העליון בעונש הפסילה המינימאלי שנקבע בגין נהיגת רכב ללא ביטוח תקף, כאמור בסעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. בדומה לסעיף 39א, סעיף 2(ב) לפקודת הביטוח קובע עונש פסילה מינימאלי (של 12 חודשים), אלא אם ראה בית המשפט להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, מ"נסיבות מיוחדות". בפסק הדין, קבע כבוד השופט ג' בך באשר לסיפא של הוראת סעיף 36(ב):
"
אם אין בית המשפט מוצא, כי קיימות 'נסיבות מיוחדות' להפחתת תקופת הפסילה, אזי אין הוא מוסמך להחליט, כי תקופת הפסילה המינימאלית של
12
חודש תהיה כולה, או חלקה, על-תנאי
. מסקנה זו עולה מהוראות סעיף
36
(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בו נאמר, ש'...אם נקבעה בחיקוק לגבי עבירה שעליה הורשע הנאשם פסילה לתקופת מינימום מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה... ייפסל בפועל ולא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי...'. אמנם נקבע בהמשך לאותו סעיף: '...אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי'. אך
סיפא זה מתייחס רק למקרה, בו אמנם משתמש בית המשפט בסמכותו זו וקובע, בשל 'נסיבות מיוחדות', תקופת פסילה מקוצרת" (ההדגשות שלי - א' כ').
כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) צידד גם הוא בעמדה זו:
"משהחליט בית המשפט לפסול אדם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, הפסילה היא - כאמור בסיפא לסעיף 2(ב) לפקודת הביטוח - לתקופה שלא תפחת מ-12 חודש, אלא אם קיימות 'נסיבות מיוחדות'. פסילה זו, בהיעדר נסיבות מיוחדות, צריך שתהא 'בפועל',
וכל עוד לא הפחית בית המשפט מעונש המינימום, אין הוא רשאי לפסול 'בתנאי' (סעיף 36 לפקודת התעבורה). נמצא, כי בית המשפט רשאי שלא לפסול אדם כלל מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה, אך משהחליט על פסילה, תהא זו ל-12 חודש (בפועל), אלא אם סבור הוא, כי בשל 'נסיבות מיוחדות' יש מקום להפחית את תקופת הפסילה ולקבוע, כי תהא בפועל או על תנאי" (הדגשה שלי - א' כ').
בפסק דין מאוחר יותר, רע"פ 2350/05
שיינפלד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.6.05) (להלן-
עניין שיינפלד), נדונה שאלת הפעלת סעיף 36(ב) סיפא בהקשר של סעיף 38 לפקודת התעבורה, שגם הוא קובע פסילת מינימום (של 3 חודשים) למי שהורשע בעבירות מסוימות, אשר ניתן להפחית ממנה בנסיבות מיוחדות. כבוד השופטת א' חיות קבעה בהחלטתה:
"מהוראת סעיף 36(ב) רישא לפקודת התעבורה עולה כי תקופת המינימום הקבועה בסעיף 38 עניינה פסילה בפועל. יחד עם זאת,
צירוף הוראת סעיף 36(ב) סיפא עם הוראת סעיף 38 סיפא, מאפשר לבית-המשפט - בנסיבות מיוחדות שאותן עליו לפרט בפסק-הדין - להורות כי התקופה שקבע תהיה על תנאי, כולה או מקצתה. פירוש זה, אותו אימץ בית-המשפט המחוזי, מתיישב היטב עם תכלית החוק לשמור על ביטחונם של המשתמשים בדרך ציבורית ועם הצורך להרחיק ממנה גורמי סיכון לתקופת מינימום הקבועה בחוק (השוו: רע"פ 11438/04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 519/66 קדרי נ' מדינת ישראל פ"ד כא(1) 157)". מכך עולה גם כן, כי הכלל הוא פסילה בפועל, אשר רק אם התקיימו "נסיבות מיוחדות" ובית המשפט מצא להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר (סעיף 38 סיפא), ניתן להטיל את תקופת הפסילה על תנאי, כולה או מקצתה (סעיף 36(ב) סיפא).
9. הנה כי כן, ההלכה באשר לפרשנות הראויה של הסמכות המוענקת בסעיף 36(ב) סיפא, הינה, כי זו תהא ברת הפעלה רק אם אכן מצא בית המשפט להטיל תקופת פסילה קצרה יותר: רק אם השתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 39א סיפא, ומצא, כי ישנן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את קיצור הפסילה, או אז יהא רשאי להורות, לפי סעיף 36(ב) סיפא, שהפסילה תהיה על תנאי. כאמור, בענייננו, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי
"מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי". בכך למעשה, קבע, כי אין "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מפסילת המינימום, אך ישנן נסיבות המצדיקות את המרת פסילת המינימום מפסילה שהיא בפועל, לפסילה על תנאי. ברם, בקביעתו זו נפל פגם, שכן, כפי שראינו, האפשרות לעשות שימוש בסעיף 36(ב) סיפא באה לעולם רק לאחר שעברנו את משוכת "הנסיבות המיוחדות" שבסעיף 39א סיפא, וקבענו, כי יש מקום לסטות מעונש החובה הקבוע בפקודת התעבורה. משלא מצא בית משפט קמא להפעיל את סעיף 39א סיפא ולהפחית מעונש המינימום, ואף קבע במפורש, כי
"ראוי להטיל על המשיב את עונש המינימום", הרי שאין הוא רשאי להפעיל את סעיף 36(ב) סיפא ולהטיל את הפסילה "בתנאי", ועל הפסילה להיות פסילה
בפועל.
בהקשר זה אפנה גם לע"פ (י-ם) 2699/08
מדינת ישראל נ' לוי (ניתן ביום 20.5.09), שם דן חברי, כבוד השופט ע' חבש, ביחס שבין סעיף 39א לסיפא של סעיף 36(ב), וקבע דברים דומים:
"היה ופרש בית המשפט בפסק דינו נימוקים איתנים, המצדיקים סטייה לקולא מפסילת המינימום, יוכל להורות, מכוחו של סעיף 39א לפקודת התעבורה, על פסילה לתקופה קצרה יותר ויהא רשאי גם להורות, לאור סעיף 36(ב) לפקודה, 'כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי'.
ברי, כי באין טעמים מיוחדים, המצדיקים הקלה בעונש הפסילה המינימאלי, ישיתו בית המשפט על הנאשם בפועל ובמלואו" (ההדגשה שלי - א' כ') (
שם, בפסקה 31).