שטיינברג ואח' נ' גרידיש

א.     פתח דבר

ביום 09/12/2009 הגישו בני הזוג שטיינברג (להלן: " התובעים") כתב תביעה, לפיו בין התאריכים 27-29/08/2009 הזמינו התובעים טלפונית שני חדרי אירוח (להלן: " ההזמנה") ממר גרידיש (להלן: " הנתבע"), תוך שהם מציינים במועמד ההזמנה כי זו מבוצעת לכבוד יום נישואיהם ולפיכך הובטח להם ע"י הנתבע, כי יזכו לאירוח מיוחד.

בין הצדדים סוכם כי עבור הזמנת הצימרים ישלמו התובעים סך כולל של 2,800 ש"ח, כמו כן סוכם כי התובעים יוכלו להגיע ולקבל את חדר האירוח ביום 27/08/2009 בשעה 14:00.

חרף המוסכם וחרף העובדה כי התובעים הגיעו בשעה 15:00, קיבלו את חדרי האירוח כשאינם ראויים לשימוש, הואיל והמים היו מנותקים, מה שמנע מהם שימוש סביר בחדרי האירוח, בין היתר שימוש במקלחת, בשירותים ובמתקני האירוח. לאחר שפנו לנתבע, הובטח להם כי העניין יוסדר תוך 15 דק', אך המחדל נמשך למעלה מ-3 שעות, בתומם החליטו התובעים וחבריהם לבטל העסקה ולעזוב. לטענת התובעים, טרם עזיבתם הנתבע התחייב מפורשות שלא לחייבם בכרטיס האשראי אשר שימש כביטחון, אך לתדהמתם חויבו במלוא הסכום ופניותיהם לנתבע לא הועילו. לפיכך, תובעים סך כולל של 6,500 ש"ח.

בכתב הגנתו מיום 22/02/2010, טען הנתבע כי הנתבעים הזמינו את חדרי האירוח לאחר שהתרשמו באינטרנט מתמונות, המשקפות את המצב לאשורו והטענה לפיה הובטחה לנתבעים ארוחה רומנטית מוכחשת.

אשר לטענה לפיה המים בחדרי האירוח היו מנותקים, טוען הנתבע כי הדבר אירע מסיבה שאינה תלויה בו הואיל וצינור המים של המושב התפוצץ והמים נותקו במושב כולו, על כן נאלץ הנתבע לשטוף את החדרים במים מינרליים ואת החצר במי הבריכה. גם בזמן ההמתנה עשה הנתבע כל שיכל על-מנת להנעים את זמנם, ע"י כך שהשתמשו במתקני המתחם והתכבדו בכיבוד קל.

לטענת הנתבע, התובעים עזבו באופן פתאומי את חדרי האירוח וסרבו לשלם עבורם, מוכחשת הטענה לפיה הוסכם על ידו כי לא ייגבו מהם דמי האירוח, הואיל ובסופשבוע חדרי האירוח בתפוסה מלאה.

דיון והכרעה

עיקר המחלוקת בין בעלי הדין, היא באשר לחיובם של הנתבעים בדמי אירוח, חרף ביטול העסקה.

אוכל להבין את פשר החלטתם של התובעים לבטל את העסקה, בעיקר נוכח העובדה כי הנתבע לא הואיל בטובו ליידעם טרם הגעתם לחדרי האירוח בדבר ניתוק המים והמתין עד לשעת הגעתם לשער המושב על-מנת לנקות את החדרים. טענתם זו של התובעים מצאה ביטוי גם בסעיף 8 לכתב הגנתו של הנתבע, לפיו "...במהלך ניקיון הבקתה השנייה, הופסקו המים ובמהלך ההמתנה לחזרת המים שטף נציג הנתבע את חדר האירוח עם מים מינרלים ושבילי החצר שטפו הנתבעים עם מי הבריכה", טענה זו נסתרה ע"י הנתבע בעדותו בפני בית המשפט לפיה "בני הזוג הגיעו בשעה שלוש. הבקתות היו נקיות, הכל היה מצוחצח, השבילים..." (ראה עמ' 2, שורה 12 לפרוטוקול הדיון מיום 20/09/2010).

מכל המתואר לעיל, ברי כי הנתבע נהג בחוסר תום לב כלפי התובעים, כאשר לא טרח להודיעם טרם הגעתם אודות ניתוק המים, ומטעם זה בלבד הייתי קובעת כי הנתבע התעשר שלא כדין ע"י התובעים ומקבלת את התביעה.

ואולם, לטענת הנתבע הוא חייב את התובעים לאחר המתנה ממושכת בה נשארו לשבת במתקני חדרי האירוח ולאחר שהביעו הסכמתם להישאר בחדרי האירוח, לאור העובדה ששבו המים. טענה זו מתחזקת לאור דבריה של התובעת בפניי, לפיהם "הוא אמר שיוריד לנו 500 ש"ח במקום 700 ש"ח ללילה. אחרי ההסכמה החלטנו להישאר" (ראה עמ' 4, שורה 15 לפרוטוקול הדיון מיום 27/01/2011).

לפיכך, מסקנתי היא, כי התובעים החליטו לבטל העסקה מחמת חוסר כדאיותה, אולם חוסר כדאיות העסקה אינה עילה לביטול חוזה, כאמור בסעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973  (להלן: " החוק").

לאור האמור, מצאתי לנכון לקבל את התביעה באופן חלקי ומצומצם, לפיו על הנתבע להשיב לתובעים את סכום ההפרש בין ההזמנה הראשונה (700 ש"ח ללילה) להזמנה השנייה (500 ש"ח ללילה), הואיל ומרגע שהתובעים המתינו לחזרתם של המים והביעו הסכמתם להישאר בשובם של המים, אין להם להלין אלא על עצמם.

סוף דבר

לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעים סך של 800 ש"ח בלבד, הואיל ואף הוא כבול להצעתו החדשה לפיה יחויבו התובעים ב-500 ש"ח ללילה, כך שראוי היה אילו היה מחייבם בסך 2,000 ש"ח אך לא מעבר לכך.

בשקלול מכלול הנסיבות, לפיהן נעדר הנתבע תום לב בחיוב התובעים במלוא סכום ההזמנה והעובדה שמילא פיו מים טרם הגיעם של הצדדים לחדרי האירוח שבבעלותו מחד וכן העובדה כי התובעים הביעו הסכמתם להישאר בשובם של המים והעובדה כי הגישו לכתחילה את תביעתם לבית משפט בחדרה, בית משפט הנעדר סמכות מקומית בנסיבות אלו מאידך, איני מחייבת מי מהצדדים בהוצאותיו של האחר.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום,  כ' אייר תשע"א, 24 מאי 2011, בהעדר הצדדים.