ברהום-אהרוני נ' חברת דואר ישראל בע"מ

פסק דין

1.בפניי תביעה על סך 30,000 ₪ שהגישה התובעת בגין אי הגעת משלוח מצלמה ששלחה אם התובעת באמצעות הנתבעת – ליעדו.

2.בכתב התביעה פירטה התובעת כי הייתה ברשותה מצלמה יקרה מאד של חברת קנון D20 המשמשת לעיסוקה כצלמת. אמה שלחה בשמה, מכיוון שהיתה לאחר לידה, את המצלמה לתיקון בבית הצילום ברמת גן, ומסרה אותה לידיו של פקיד דואר ישראל.

אמה שלחה את המצלמה בקופסא בדואר (דואר שליחים אקספרס), שילמה על כך, המצלמה נשלחה, אך לא הגיעה ליעדה.

לטענת התובעת, רשות הדואר לא מוכנה לקחת אחריות על העניין, והיתה מוכנה לפצות אותה רק על סך של 576 ₪ למרות שנאלצה לרכוש מצלמה בשווי 10,000 ₪, ואת הדגם של המצלמה שהיתה לה לא ניתן היה להשיג.

כן צירפה התובעת העתק מחשבונית המשלוח ומכתב שהפנתה אל הגב' ריקי חוגי, מנהלת שירות הלקוחות של דואר שליחים.

3.בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילה לאור טענות התובעת ולאור הוראות חוק הדואר התשמ"ו – 1986 (להלן: "החוק").

לטענתה, על פי ס' 84 לחוק, התביעה מתייתרת מפאת התיישנות מאחר והחבילה נשלחה בתאריך 28/01/09, וביום 08/03/09 נשלחה הודעה לתובעת הדוחה את דרישתה לפיצוי. התביעה הוגשה ביום 19/01/10 – לאחר חלוף 10 חודשים מיום ההודעה, ולכן התביעה התיישנה.

כן, הפנתה הנתבעת לפרק ו' לחוק, הקובע בס' 77(א)(1) כי אחריות הנתבעת לנזק, גניבה או אובדן של דבר דואר פנים אינה חלה אלא על דבר דואר שנתקבל למשלוח תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור, היינו – דואר רשום.

ס' 81 קובע לחוק קובע כי גם במקרה שקיימת אחריות - אין הנתבעת חייבת בפיצויים אלא כדי "שווי הנזק לדבר הדואר" או כדי ערכו של דבר הדואר אם אבד, ניזוק או נגנב, אך לא למעלה מן הסכום אשר נקבע ע"י השר בתקנות לאותו סוג של דבר דואר.

תקנות רשות הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים) התשס"ח – 2008 שהותקנו ע"י שר התקשורת מגבילות את סכום הפיצויים במקרה דנן ל-561 ₪.

הנתבעת הפנתה לפסיקה בה נקבע כי החסינות המוקנית לנתבעת כמוביל דברי דואר לאומי הינה הגנה ראויה ותכלית ראויה: ע"א 1439/90 מ"י (רכבת ישראל) נ' הום-חב' לביטוח בע"מ ואח', פד"י מז(2) 346; בר"ע (ירושלים) 635/05 הרוש אברהם נ' רשות הדואר תק'-מח 2005(2), 751; ע"א 742/93 יעקב אזולאי נ' חב' דואר ישראל בע"מ פס"מ נה 476; ת"ק 7523/97 יעקב ברכר נ' רשות הדואר (צורף לכתב ההגנה).

הנתבעת טענה עוד כי בדיקה מטעמה, לרבות בדיקת ביטחון, העלתה כי דבר הדואר שנשלח ביום 28/01/09 לא אותר, ולא ניתן להתחקות אחריו, וע"כ ביום 08/03/09 נשלח לתובעת מכתב המאשר פיצוי מקסימאלי בשל אובדן פריט דבר הדואר.

לטענתה, סכום התביעה מופרז ואינו מוכח. התובעת לא הוכיחה את ערך הפריט שאבד ולא צורפה כל ראיה בגין ערכה הממשי של המצלמה המקולקלת. גם לנטען בכתב התביעה לרכישת מצלמה חדשה בשווי 10,000 ₪ לא צורפה כל חשבונית או קבלה.

מכל מקום, לתובעת נשלחה המחאה בסך 576 ₪ הכוללת את סכום הפיצוי המירבי המותר עפ"י התקנות דאז ודמי משלוח.

הנתבעת צירפה העתק מכתב הפיצוי לתובעת.

על כן, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה על הסף ולחילופין לגופה ולחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת.

4.בדיון מיום 21/06/10 העידה התובעת כי המצלמה היתה מבוטחת בביטוח תכולת הדירה. יש לה הוכחה לקניית המצלמה החדשה- 5D של חברת קנון שעלתה 12,394 ₪.

היא לא זוכרת מתי קנתה את המצלמה שאבדה, בערך כשנתיים לפני המקרה. לא קיימת אפשרות להשיג את אותה מצלמה.

אחרי שהמצלמה נעלמה היא גילתה שהחבילה עוברת כ-5 תחנות, ולו היתה יודעת זאת - לא היתה שולחת את המצלמה.